בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הריקוד הכפול של רועי אסף

שתי היצירות של רועי אסף שעלו בסוזן דלל מוכיחות כי מדובר בכוריאוגרף מוכשר ובשל

3תגובות

רועי אסף זכור עוד מ–1995 מבמת “גוונים במחול” כאשר יצר את “באנו בגלל הכנפיים - נשארנו כי לא יכולנו לעוף”, ואחר כך מהדואט הנהדר “מסע חורף” עם עמנואל גת. הוא הצטרף לגת שעבר להתגורר בצרפת ורקד שם בלהקה. אחרי כמה שנים בצרפת שב לישראל.

בשנה שעברה העלה בפסטיבל “הרמת מסך” 2011 את “6 שנים מאוחר יותר”, שהיתה אחת העבודות הטובות, והשנה, בעבור אותה במה, יצר את “הגבעה”. במופע שבו הועלו שתי היצירות אפשר היה להתרשם שמדובר בכוריאוגרף מוכשר, בשל, המקשיב לעצמו.
כשעולה האור על הבמה, נראים מסכים שחורים המתוחים בקפידה, עוטפים את הבמה ויוצרים “תיבה נקייה” למחול נטו. אבל בניגוד ליוצרים אחרים שמבקשים ליצור מעין תנאי מעבדה ויוצרים חלל לבן של רצפה, קירות ותיאורה אכזרית, הרי שהקופסה של אסף שחורה, ואולי זה מבטא את הלך הרוח שלו.

גדי דגון

אל תוך הבמה נכנס זוג. הם קשובים זה לזה בתנועות שלהם. הם מתקדמים לאורך הבמה, בתוך בועה של חלל ששניהם חולקים באהבה. התנועה שלהם אקספרסיבית ומתומצתת. הנחת יד. הקשבה. הנחת ראש על כתף. המתנה. יש זמן להקשיב לתהודות החלל. מה התנועה מבקשת לומר. הם נראים כמבקשים לתפוס את הרגע או את הזיכרון של משהו שכבר אולי איננו.

נדיר כיום, במחול התזזיתי, לראות ולהתרגש מפשטות וכנות כמו בדואט זה. אחר כך מושמעת המוסיקה של “סונטת ליל ירח”. מפתיע עד כמה המחול העכשווי חובר אליה בטבעיות. אחרי שהזוג קיבע את החלל שביניהם, מתחיל דיאלוג של התרחקות, לאפשר לכל אחד לנשום בנפרד כדי לומר את דברו. יש משהו מציק באוויר, כמו חשים שאסון קרב.

לאורך הריקוד נעים בלי הרף בין פיסות חיים המתגלות ברגע מול עינינו לבין מה שנראה כזיכרון של אותן פיסות חיים. חציית הגבולות נעשית בגלים, כאשר הנה מתרחשת סצינה יומיומית של זוג, בדירה, או ברחוב, או בחנות, שפת הגוף נינוחה, כאשר בהמשך משתנה המינון הפנימי של דינמיקה וכוח, ומבלי שהחומרים התנועתיים משתנים, הם נהפכים למחול.

הכל, כמובן, מאוד עדין. בשביל זה צריך רקדנים איכותיים וכאלה הם רועי אסף והדר יונגר הראל. ולמרות המלים הטובות למכביר, הריקוד מתארך מדי. נראה שלכוריאוגרף היה קשה להיפרד מהדואט, ובכל פעם מצא עוד משפט תנועתי, ואולי עוד פיסת זיכרון.

קצת טקס בישבן

ריקוד “הגבעה”, על שם השיר “גבעת התחמושת”, הוא ריקוד לשלושה רקדנים גברים. הוא פותח בדואט של אסף ופורמן למוסיקה של תזמורת צבאית. כפות הידיים שלהם מחוברות, התנועה זורמת ומתוך החיבור של המגבלה התנועתית נולדים הפתרונות.

זה עשוי להתפרש כאחים לנשק, או להנאה מן השהות ביחד, אבל מבחינה כוריאוגרפית גם מעלה על הדעת את “פולחן האביב” של עמנואל גת. שם, כמו כאן, מרבית הריקוד נרקד בזוגות, אבל ההבדל הוא במוסיקה המלווה. אצל גת המוסיקה היא של סטרוינסקי והריקוד נע במחול סלסה, ואילו כאן השירים מתקשרים לצבא, למצעדים ולשכול. כך שלמרות, הדמיון הכוריאוגרפי, האסוציאציות הן שונות. ואולי גם שם וכאן מדובר בסוג של פולחן וקורבן.

בתוך הריקוד שזורה קריצה של הומור, כשהרקדנים עומדים עם הגב לקהל ומתקדמים תוך שהם צובטים בהנאה רבה את הישבנים במקצב המצעד. האווירה משתנה כאשר מתוסף הרקדן השלישי, שלומי ביטון, שנופל לזרועותיהם. עכשיו חיבור כפות הידיים יוצר מעין ערסל או אלונקה שלתוכם נופלים הרקדנים בזה אחר זה. ובתוך כל זה, לעתים שלושתם עומדים זה לצד זה, כרוקדים דבקה, או יוצרים מעגל של הורה. וכך השכול, השמחה, הביקורת, הכל מתערבב.

לעתים רחוקות מזדמן לראות ריקוד של גברים בלבד. אלה רקדנים משובחים עם יכולת טכנית טובה ואפשר לתאר את הטכניקה שלהם כ”וירטואוזיות רכה”. הם שועטים על הבמה, נופלים זה בזרועותיו של זה, סומכים האחד על השני, נושאים זה את זה אל על, ממשיכים לשעוט, כאילו יכולים להמשיך עוד ועוד.

באיכות התנועה הם אינם מגלמים טיפוס ארכטיפים של גיבורים וגם לא כישורים של סופר־רקדנים. בתנועה שלהם אין מתח, כמעט הכל נעשה כבתוך משחק, מתוך שחרור, השרירים אינם מתוחים עד הסוף, מה שמעביר תחושה של אנושיות ומעצים את כאב השכול. אסף מתגלה ככוריאוגרף עמוק ורגיש ומעורר סקרנות.

ערב יצירות של רועי אסף, “6 שנים מאוחר יותר”. רקדנים יוצרים: רועי אסף והדר יונגר הראל; פסקול ותלבושות: רועי אסף; מוסיקה מקורית: רעות יהודאי; מוסיקה: בטהובן “סונטה לאור ירח” ועוד; “הגבעה”. רקדנים יוצרים: רועי אסף, יגאל פורמן, שלומי ביטון; מוסיקה מקורית ועריכה: שלומי ביטון; עיצוב תאורה: דני פישוף. מרכז סוזן דלל, 29.12



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו