בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היום שבו נולד הסקס הישראלי

לא מעט השתנה במחול הישראלי מאז שרקדני בת שבע אולצו ללבוש גטקס בטקס ממלכתי ועד העירום והמיניות הנראים כיום על בימות המחול בארץ. למרות זאת, אוהד נהרין, שהמיניות היא כלי מרכזי ביצירתו, דווקא סבור שסטודיו למחול הוא לא יותר סקסי ממעבדה במכון ויצמן

55תגובות

בראשית היו הגטקס: בחודש מאי 1998 התבשר אוהד נהרין שסגן שר הבינוי והשיכון אז, מאיר פרוש, מבקש לבטל את השתתפותה של להקת בת שבע בטקס "פעמוני היובל" בירושלים, לציון יובל להקמת המדינה. לסגן השר הדתי הפריע העירום למחצה (תחתונים וגופייה) של הרקדנים והרקדניות ביצירה "אחד מי יודע", ואחד הפתרונות שעלו היה להלביש את הרקדנים במכנסי גטקס. בעקבות האירוע התפטר נהרין מהניהול האמנותי של בת שבע ואחר כך חזר לתפקיד.

מבחינת המחול הישראלי, המיניות נולדה במחצית השנייה של שנות ה 80. בשנות ה 90 ולאחריהן היא הופיעה, לרוב בגרסה הומוסקסואלית, למשל ביצירתם של ירון מרגולין, עידו תדמור וסהר עזימי, ובעשור החולף לבשה דמות של ביקורת פוליטית בעבודתם של יוצרים כמו יסמין גודר ובני הזוג ניב שינפלד ואורן לאור.

את הטאבו הלא-הרשמי על עירום במחול המקומי פרץ ב 1986 מרגולין: ביצירה "נשים מקוללות", שעלתה בתיאטרון צוותא בתל אביב, הוא שילב עירום גברי ונשי מפורש וכן רמיזות לסקס בין בני אותו המין. הוא עשה זאת שוב בפסטיבל ישראל ב 1990 ביצירה "מחולות בני דוד", שבה ביצע את הסולו האחרון בעירום מלא. מרגולין שילם על כך מחיר: הוא נאלץ לסגור את בית הספר למחול שניהל בשכונת קטמון בירושלים ולעבור למקלט ציבורי בעיר.

את דרכו המשיך הרקדן יוצא בת שבע עידו תדמור. ביצירה "בהמות" (בשיתוף יוסי יונגמן ועמנואל גת) מ 2000 העלה לבמה קטע שמדמה אונס, כשהוא מגלם את הנאנס. ביצירתו "תא" מ 1995 הציג על הבמה סצינת אהבה בין שני גברים, שהאחד מהם בתא מסורג והאחר מחוצה לו.

הכוריאוגרף סהר עזימי, שביצירתו האחרונה "Cell in a Human Scale" עסק בגילוי שהוא נשא HIV, מספר מה אירע כאשר ביקש לשיר את "התקווה" בעודו עירום, ביצירה "הרצל אמר" ב"הרמת מסך" ב :2003 "הנפשות הפועלות אז ב'סוזן דלל' הקימו קול זעקה ¬ לא ייתכן שבפסטיבל מחול ממשלתי אבייש את ההימנון. אבל גם אם הייתי עושה כוריאוגרפיית סקס מושלמת על 'התקווה', הייתי עושה זאת כי יש לי מה לומר, לא כי אני רוצה לבייש את ההימנון".

הפעם הראשונה שבה נראה עירום על בימתו של מרכז סוזן דלל התל-אביבי היתה ביצירתם של בני הזוג ליאת דרור וניר בן גל "חמורים" מסוף שנות ה80-, ואחר כך גם ב"דירת שני חדרים" ו"אינתא עומרי". "כשהתחלנו ליצור היתה במחול הישראלי התעלמות מוחלטת מכך שאנחנו נשים וגברים", מספר בן גל. "היה שימוש במיניות אבל כולם כאילו לא שמו לב לזה. זו היתה אמנות שלא דיברה על פוליטיקה, מצב חברתי או יחסים. הכל היה פרפרים וציפורים ולהרים רגליים. המיניות נכנסה לעבודות שלנו בדיוק כשהפוליטיקה נכנסה אליהן".

מבקרת המחול של "הארץ", רות אשל, מסבירה את השממה הזאת: "באותה תקופה, בלהקות גדולות כמו בת דור, בת שבע או הקיבוצית רצו ליצור במות מכובדות. לא היתה נגיעה לעירום או למיניות. גם האוונגרד האמריקאי של שנות ה 60, שהשפיע על יוצרי מחול ישראלים, ביטל לגמרי את המגדר. זה היה כאילו כל בני האדם בנויים אותו דבר".

אירוע מכונן לבן גל, כמו לרבים בתחום, היה בואה לארץ של פינה באוש ב 1981. "זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי על הבמה גברים ונשים אמיתיים", הוא אומר. "שום דבר ממה שלמדתי אז בבלט הקלאסי או במחול המודרני לא התאים למה שרציתי לומר. רקדנים היו אסתטיים, אבל לא דובר על כך שהם בני אדם שעושים מין או צרכים. כשהייתי בצבא לא עשו פלייה, במילואים לא עשו פירואטים אלא גברים גירבצו, וכשאשתי נשארה בבית עם התינוק היא לא ישבה בפישוק. אנחנו רצינו לעשות עבודות על החיים ועל מערכת היחסים שלנו".

לדברי אשל, "מה שהיה יפה אצל דרור ובן גל הוא שהם העלו לבמה את מה שעשו בסלון בצורה הכי טבעית. והיה בזה משהו טהור. מיניות חתרנית יש אולי יותר ביצירתם 'אינתא עומרי'. שם יש חדר אמבטיה עם גברים בעירום וליאת מצליפה בהם במגבת".

האם המיניות החלה לעלות לבמות בשנות ה 90 בגלל פריחתה של סצינת המחול העצמאית והאווירה של שבירת הטאבו? "יש בזה משהו נכון", אומרת אשל, "אבל ראשיתו של המחול העכשווי במחצית השנייה של שנות ה70-. הפתיחות החלה אז, אבל נכון לומר שהראשון שיצא עם זה היה מרגולין ב 1986 ושהיה בזה אלמנט ביוגרפי. בשנות ה 50 וה 60, לעומת זאת, לא היה שום דבר מזה. לא הומוסקסואליות, לא יחס למיניות".

אלימות יותר מיצריות

המיניות על בימת המחול העצמאי לא התמצתה בהומוסקסואליות או בהתנגדות לאסתטיזציה. החל בעשור הקודם יש כאן שורה של יוצרים העוסקים במיניות באופן מושגי וביקורתי, לעתים פוליטי.

היוצרים ניב שינפלד ואורן לאור, למשל, עסקו ביצירתם "חזיר" מ 2005 בקשר שבין מין ללכלוך. "עשינו מחקר סוציולוגי על עצמנו", מספר שינפלד. "המסכה של החזיר היתה כל כך דומה לעור, שהיא יצרה רתיעה ומשיכה בה בעת".

"בכל היצירות שלנו יש אמירה על פוליטיקה של גוף", מסביר לאור. "הדואט האחרון שעשינו, שחזור ל'דירת שני חדרים' של דרור ובן גל, הצריך עירום, וקבלתי על כך שאשאר בתחתונים, כי המשמעות של זה היתה לקיים איזה מיינסטרים שלא מראים זין בציבור. העירום בדק את המגבלות המנטליות של הצופים ושלנו".

שינפלד ולאור חושבים שהמחול הישראלי, אף שהוא מתויג כיצרי, נמנע ממיניות כנושא כללי ומאופיין יותר במעין אלימות סתמית. זאת, לדברי לאור,@ מכיוון ש"אנחנו חברה כוחנית. יש הרבה פחות לגיטימציה כאן לעירום מבחו"ל. שם על כל במה רואים גבר ואשה עירומים, כאן כל הזמן שואלים אם זה מוצדק".

מדוע זה כך?

לאור: "זה קשור לקולות שמרניים שמקורם בצביון היהודי של החברה. לאומיות תמיד מצנזרת ונטפלת למיניות. בעירום יש משהו חתרני, ובלאום יש משהו שמרני. אחת הבעיות של המחול פה היא שהוא פחות מדי פוליטי, וזה הולך יד ביד. אנחנו חיים במציאות פוליטית אלימה ומוכנים להכיל אותה על הבמה, אבל עירום לא".

שינפלד ולאור מציינים יוצרים כמו דייב סן פייר הקנדי, שהריץ את רקדניו עירומים מעל כיסאות הקהל הנבוך ביצירה "A Little Tenderness for Crying Out Loud!", בדומה למיניות האינפנטילית ב"אידיוטים" של לארס פון טרייר. לטענתם סוג המחול הזה ¬ פרפורמנס ¬ עוד לא קיים בארץ אפילו כמושג. "זה תחום שהרבה יותר מתפתח באירופה".

"ראינו הופעה של בנואה לה שמבר, שבמשך רבע שעה הזיז רק את החוליות שלו בגב. לא היה בזה שום דבר מיני, רק פלא קינטי יפהפה שבצורה חד משמעית העביר את התחושה של ההווה של הבשר. זה עירום קונצפטואלי", מסכם לאור.

אוטופיה נודיסטית

יוצרים מקומיים אחרים העוסקים בייצוגים היסטוריים ופוליטיים של מיניות הם רותם תש"ח ויסמין גודר. גודר, כוריאוגרפית שחזרה לארץ משהות ארוכה בניו יורק בסוף שנות ה 90, מסבירה כי אינה מעוניינת להכחיש את המיניות או לבטלה, כפי שהיא רואה למשל ביצירות של מרס קנינגהם. היא מציינת השפעות ניו-יורקיות כמו אן ליב יאנג, קארן פינלי ואנני ספרינקל, כוכבת הפורנו והאמנית שבין השאר הכניסה זכוכית מגדלת לאיבר מינה ב 1990.

היצירה המובהקת של גודר שעוסקת במיניות היא "שתיים שעשוע ורוד" מ 2003, שעסקה במבט הכוחני על מיניות נשית ובפוליטיקה של הצפייה בה. ביצירה זו חבשו גודר והרקדנית איריס ארז אביזר שמדמה זוג שדיים על החזה שלהן. "ביצירה הזאת עבדתי עם התחושה של לגדול כנקבה ברחוב, עם משחק המבטים ועם הרצון להיראות מול להיעלם", היא אומרת. "התעסקתי גם עם הסטריאוטיפים של מיניות נשית ושאלתי את עצמי אם התנוחות הפיסיות של האשה באמת מגרות אותה". ביצירה אחרת, "קרם תות ואבק שריפה" מ 2004, המחיזה גודר דימויים מהעיתונות של מבטי אבל וגופות והמיניות לבשה איפוא אפיל פורנוגרפי של אלימות.

גודר מגדירה את המיניות בסטודיו כ"אוטופיה גופנית, כמו חוף נודיסטי". המחול, לדעתה, מכיוון שהוא מממש מגע באופן בלתי פוסק, עוסק כל הזמן בביטול החשק המיני. "משרד הוא מקום הרבה יותר מחורמן, בגלל האיסורים שבו. המחול הוא מעין מציאות אלטרנטיבית שבה ההתפשטות והנגיעות הן חלק מהיום-יום", היא אומרת.

מאיה ויינברג, רקדנית וכוריאוגרפית שעבדה עם גודר כמעט כעשור, מציבה גרסה רדיקלית יותר של מין, דרך עיסוק בקוויריות ובתצורות היסטוריות של מגדר. היא סבורה שקהילת המחול מאופיינת ב"נזילות מגדרית". "ההתעסקות במיניות במחול חזקה מפני שהגוף בחזית", היא אומרת. "אבל גם להתעסקות הזאת יש היסטוריה. במודרניזם האמריקאי כוריאוגרפים כמו מרס קנינגהם או מרתה גרהם, למשל, יצרו בעיקר סטרוקטורות אסתטיות של תנועה, בדומה לקוביזם או למופשט באמנות, ואילו כוריאוגרפיה עכשווית מרחיבה את עצמה לעיסוק במדיום כולו".

לעומתה אומר רמי באר, המנהל האמנותי של להקת המחול הקיבוצית: "אני לא חושב שעסקתי אי פעם במיניות. ברור שזה בא לידי ביטוי בעבודות, אבל לא כמטרה". באר הוא הומניסט, והדמות שמעסיקה אותו היא "האדם", ללא קשר למין. הוא עוסק בנושאי זיכרון השואה וזמניות, ואם מעסיקה אותו מיניות, אז במסגרת השאלה האם היתה כזו במחנות הריכוז, למשל. "אבל גם אז זה לא היה נושא היצירה".

לדעתו, המחול הישראלי מאופיין ביתר יצריות שאינה דווקא מינית, "אלא כזו המושפעת מהמתח הקיומי שאנו חיים בו, מהחברה המשוסעת, בתוכנו ועם שכנינו. הדברים לא פעם יוצאים משליטה, ולא מדובר רק במלחמה ובאלימות. גם בהישרדות היום-יומית של חיי יצירה בישראל יש טמפרמנט חייתי".

עונג ומאמץ

ציון דרך בתחום זה הוא כניסתו של אוהד נהרין לתפקיד מנהל להקת בת שבע ב 1990. מיניות היא כלי מרכזי בשיטת התנועה של נהרין, הגאגא. ההנחיה בשיעור גאגא ניתנת לא כתנוחה אלא כדימוי; למשל, "דמיינו שעמוד השדרה שלכם הוא נחש". הגוף מונחה להגיע למחוזות שמתאימים לו, אם הם סוערים כמו עונג והפרזה ואם רוגעים כמו אטיות והתערסלות.

"חרמנות היא דלק", אומר נהרין. "היא דבר נתון. מיניות, להבדיל, היא סיפור המסגרת: להרגיש את החיכוך של הבשר בעצמות, להיכנס מתחת לעור, להרגיש את האוויר בין האצבעות, את הקשר של כפות הידיים ללב ¬ את כל זה אפשר לקשר לסקסואליות".

בובי סמית, רקדנית להקת בת שבע זה שמונה שנים, שהתחנכה באקדמיה למחול ג'וליארד בניו יורק, מספרת שכאשר התחילה להתאמן בגאגא "זו היתה הפעם הראשונה שקישרתי עונג למאמץ, והפקתי מכך חושניות, לא במובן המיני אלא בתוך המקצוע שלי. בגאגא המיניות נוכחת כמו כל דבר אחר, כמו עצבות או הומור. שום איכות או הרגשה אינן מוקאות החוצה".

נהרין מסביר: "אפשר לקשור את המיניות אצלי לזרימה. ההיפך מזרימה הוא חסימה. בטכניקת הבלט, למשל, שאני מאוד מעריך, יש הרס תמידי של מיניות, כי היא בעצם מבטלת את הזרימה. אני לא מדבר בהכרח על זרימה כשאתה בתנועה, אלא דווקא כשאתה לא זז. בחתול נח זורמות אנרגיה ואינפורמציה, ולהפך, אתה יכול לזוז בלי סוף ולהיות חסום לחלוטין.

"כשרקדן מגיע למקום עבודה כמו בת שבע הוא יודע שהוא מגיע למעבדה, ושמצפים ממנו להשתכללות שקשורה בתובנות תנועתיות", ממשיך נהרין. "הוא מגלה דברים על הגוף שלו שקשורים לכוח מתפרץ ולזריזות, וזה יכול להשפיע אחר כך על מבצעיו המיניים. אבל זו לא המטרה, אלא רק תוצר לוואי".

בת שבע היא מקום עבודה מיני יותר עקב כך?

"אם ניכנס למעבדה במכון ויצמן ואז לסטודיו של להקת בת שבע, יכול מאוד להיות שמידת החרמנות תהיה שווה".

ביצירותיו של נהרין יש עירום, למשל ב"ממותות" וב"יאג", אך הן אינן מציגות אובייקטים מיניים אלא מדובר באלמנט מופשט. "יכול להיות שזה בשביל להרגיז את הקהל", משערת אשל, "הוא אוהב את זה. יש קטע ביצירה שלו שבו מישהי נעמדת בפלייה רחב מעל מישהו ששוכב והוא כמעט יכול להריח את הערווה שלה. זה פחות הולך למיניות אלא יותר להתרסה של 'אני בא להמם אתכם'.

"העונג בגאגא אינו מיני אלא זה של הגוף החי", היא מבהירה. "אם אצל תדמור ומרגולין היה מדובר בתנועות צורניות, בחיצוניות ובאמירה, אצל נהרין זה עובר כבדרך אגב, כאילו אין בכלל שאלה אם זה מותר או אסור".

הטרדה או שחרור

מה בנוגע למיניות בעולם הבלט הקלאסי? עמית ירדני, רקדן בלהקת הבלט הישראלי, מספר כי בלהקה נשמרות קטגוריות ברורות של גבריות ונשיות. לדבריו, יש בה אפילו הומופוביה. "בבלט הישראלי יש תפישה כללית של המאה ה 19", הוא אומר. "כשהגעתי היו רקדנים חשוכים, שהיו קשים אתי בקשר להומוסקסואליות שלי. תקופה ארוכה אף אחד לא התקלח אתי, ושמעתי בדיחות בית כלא על סבונים. זה התסיס אותי, כי יצאתי מהארון בגיל צעיר והסביבה עד אז היתה מאוד מקבלת".

מהבלט הישראלי נמסר בתגובה: "הבלט מוקיע כל פגיעה בחופש המיני, צר לנו לשמוע על פגיעה כזו שנעשתה בעבר לרקדן מהלהקה. למיטב ידיעתנו לא קיימים היום חיכוכים מהסוג הזה בין רקדני הלהקה".

ירדני מוצא ביטויים של מיניות בבלט הקלאסי דווקא במוסיקה, אצל המלחינים צ'ייקובסקי ולודוויג מינקוס, למשל, שכתב את "לה ביידר", או בתרגום של הכוריאוגרף מוריס בז'אר ל"בולרו" של ראוול, שלדעתו מדמה אורגזמה.

בכוריאוגרפיה של ברטה ימפולסקי "כתוב בחול" מ 2003 היא העלתה לבמה סצינת אונס ואמרה בראיון שהרקדנית שביצעה את התפקיד מינית במיוחד, מה שעורר סערה. "ברטה בכלל לא היתה עסוקה במיניות אלא ברגש", אומר ירדני.

לדברי אשל, "הבלט הקלאסי בזמנו היה מיועד לאצולה ולבורגנות ולא העלה לבמה שום מיניות, אבל מאחורי הקלעים עשו דברים נוראיים לרקדניות. הן היו פילגשים. המיניות היתה במקום אחר, במיטה. על הבמה הן היו בדיוק ההיפך ¬ דמויות רפאים, שעולות על הבהונות, שיכולות לעוף".

כיום, אומרים שורה של רקדניות ורקדנים בלהקות, הטרדות מיניות נעדרות כמעט לחלוטין מהתחום. וינברג אומרת ש"רקדנים נוגעים זה בזה ונכנסים זה לגופו של זה עוד לפני שאפילו עשו את ההיכרות הראשונית של 'היי'. אנשים חושבים שאחרי העבודה הם הולכים לשכב זה עם זה, אבל זאת דעה קדומה ואובייקטיפיקציה של הרקדן ¬ הסיפוק הפיסי כל כך גדול שלא צריך".

עזימי מציין שרקדנים ורקדניות לרוב לבושים בסחבות, "וזה לא ממש לבוש יפה, ואז מזיעים את עצמנו למוות. ובתוך כל העבודה הפיסית הקשה הזאת, למי יש כוח לזה?" אשל אומרת כי לפי ניסיונה, הטרדות מיניות מגיעות דווקא מאנשים מחוץ לעולם המחול שבאים אתו במגע שרירותי, כמו אנשי משרד או עירייה.

על הקישור בין זירת המחול לסצינת הגייז עזימי אומר כי "זו דעה קדומה. המחול והגייז הן שתי סצינות נפרדות, והקשר היחיד בין גייז לסטודיו הוא שאני מכיר את האדם הזה משני מקומות".

לדבריה של ד"ר ילי נתיב, שמתמחה בגוף, אתיקה ומגדר, "הגוף במחול מאפשר שחרור מגדרי. היום יש במחול יציאה משיפוט של יופי חיצוני ושימת דגש על חושיות. החופש הזה קורה לא רק בשיעור גאגא, אלא גם בשיעורי קלאסי או מודרני". נתיב, שגם מלמדת במגמות מחול בבתי ספר וחברה במדור מחול במינהל התרבות, מוסיפה: "מדו"חות צפייה ברקדניות הבנתי שאין שם כלל דיבור על מיניות, אלא על מעין אני חורג, שמתעלה מעבר לגוף, בתוך הגוף. להרגשה הזאת אני קוראת חושיות. אפשר למצוא אותה גם בספורט".

מהי החושיות הזאת?

"היכולת הסומטית להקשיב. אנחנו רוב הזמן במילולי, והחושיות היא הקשבה מוגברת. הרקדן הוא שכלול מדהים של היכולת הזאת. הפרוטוקול התנועתי שלו יוצר פתיחות שבה הוא לא מבין את עצמו כסופי. ההבניות המגדריות מבצעות חסימות, למשל נשים שיגידו לך לא לשבת ברגליים פתוחות, ורקדנים שוברים בכל יום את הפרוטוקול הזה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו