"רגישות לחום": הבנות טרפו את הבנים - מחול - הארץ

"רגישות לחום": הבנות טרפו את הבנים

הקפיצות הפראיות בדואט הלוהט שהעלתה בזמנו דפי אלטבב גררו הזמנה מפסטיבל נפולי ליצירה מורחבת לשישה רקדנים. אבל המחול החדש איכזב

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

היצירה "רגישות לחום" מתבססת על דואט בשם "ציפיות גבוהות" שהועלתה בפסטיבל אינטימדאנס ובפסטיבל חשיפה בינלאומית 2011, שהביאו להזמנתה של אלטבב על ידי פסטיבל המחול והתיאטרון של נפולי. היא התבקשה ליצור על בסיס דואט זה תוכנית שלמה לשישה רקדנים, עבור קולאז' של אופרות איטלקיות.

הדואט זכור לי כוואלס פראי של שתי רקדניות, מין חתולות פראיות על הרצפה. המחול מפתיע כבר עם יריית הפתיחה שלו - יירוט הגוף של הרקדניות ממצב של קפיצה גבוהה לנפילה שבה הגוף נחבט ללא רחמים ברצפה. ואז מתחיל הסחרור של הוואלס שבו הרקדניות טורפות את הרצפה. הטורסו שלהן מתקמר ומתקער בתנופה שבויה באש הרותחת מבפנים. אלטבב מעידה על עצמה בתוכנייה: "אני יכולה להחזיק ספל רותח וזה ירגיש לי נעים (...) הכל אצלי תמיד היה ויהיה קשוב בלהרגיש, ולהרגיש חזק".

מתוך "רגישות לחום". פתרונות טרנדיים שנשחקוצילום: משה ניני

בתוכנית המלאה התווספו עוד שני רקדנים גברים ושתי רקדניות כדי לאפשר למתוח את הדואט ולהעשיר את הקומפוזיציה. המתיחה הראשונה הוא מונולוג ארוך באיטלקית (חולק דף תרגום לקהל) של הרקדנית מרסלה גומז. היא יורדת כפרימדונה בגרם המדרגות מפודיום מוגבה, לבושה בבגד גוף עליון הדוק עטור נוצות שחורות ועם חצאית אדומה בעלת שובל זנבי ארוך שמשתרך אחריה. והיא מדברת ומדברת. אין ספק שהיא חיננית. היא מספרת על חייה ועל אהבתה לאופרה והיא מבטיחה "הולך להיות פה שמח, אז... אם תיהנו מהמופע, תמחאו כפיים, אבל תמחאו חזק!". כאן כבר מתחילה הבעייתיות.

אני מוכנה למחוא כפיים חזק לכוריאוגרפית המוכשרת שיצרה את הדואט "ציפיות גבוהות" הזכור לטוב, שבוצע גם הפעם נפלא על ידי אוליביה קורט מסה ורוני ברנדשטטר, אבל אני שואלת עצמי מה התוספת האמיתית של הדואט שהתמתח על פני תוכנית שלמה.

הרקדנים הגברים, המוכרים לי מתוכניות מחול שונות, הם איכותיים, אבל כאן הם "נטרפו" על ידי הבנות. אין להם, כמו לבנות, את הטורסו הגמיש הנענה לתנופה הרותחת של אלטבב ואולי גם לא את אותו סוג של אנרגיה. אמנם צירופם איפשר מפגשים שבהם הגברים תופסים את הרקדניות הפראיות, מעבירים אותן מאחד לשני, וגם קטעים של מה שנראה כהזדווגות כאילו לוהטת, אבל כדברי הרקדנית הנהדרת אוליביה קורט מסה, החיבור לרצפה הוא הרבה יותר מרתק מאשר לגברים. ככל שהריקוד מתארך הפתרונות נעשים צפויים וחוזרים על עצמם.

לעתים נוטה אלטבב לאמץ פתרונות שהיו טרנדיים אבל עכשיו הם כבר שחוקים, כמו הלגלוג על מסורת הבלט, ואולי גם על האופרות, כשאחד הרקדנים מתכתב עם פוזיציות של בלט קלאסי; או כמו רקדנית שמשחילה החוצה את הלשון כמין זנב קידמי של הגוף, ומלווה זאת במבט לוהט לעבר גבר מזדקן בקהל שאליו היא ניגשת לרגע של פינטוז.

מתוך "רגישות לחום". הציפיות היו גבוהותצילום: משה ניני

מה שמחזיק את המחול הוא הביצוע של הרקדנים הטובים, הקולאז' עם אריות מוכרות של אופרות איטלקיות ובמידת מה גם ההפתעה שבחיבור שלהן לכוריאוגרפיה חסרת המנוחה של אלטבב. אבל אין זה מפגש בין שווים, כי המוסיקה לאין שיעור יותר חזקה, והריקוד, מבחינת העניין התנועתי ¬ להוציא אותו דואט זכור לטוב ¬ לא מחזיק את עצמו עצמאית.

לזכותה של אטלבב ייאמר, שהתנועה שלה משקפת את אופיה החם, אולי החסר סבלנות. דומני שריצה מוקדמת מדי לעבר תוכנית מלאה, שההצדקה לה אינה נובעת מהתפתחותה של היוצרת אלא מהזמנה מקרית מחו"ל שנפלה בחיקה, עלולה להיות לרועץ. אלטבב היא מוכשרת אבל זקוקה לבישול אטי שיעמיק את עבודתה לפני שהיא רצה למשוכות גבוהות מדי.

"רגישות לחום" מאת דפי אלטבב. דרמטורג: ניני משה. רקדנים יוצרים: רן בן דרור, מרסלה גומז, אוליביה קורט מסה, יוחאי גנתון, נועה רוזנטל, רוני ברנדשטטר. עיצוב תלבושות: רוזלינד נוקטור. עיצוב תאורה: עומר שיזף. תיאטרון תמונע, 3.1.13


תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ