הכוריאוגרפית הברזילאית דבורה קולקר נלחמת בסטריאוטיפים

לקראת ביקור ראשון של להקתה בישראל מדברת דבורה קולקר על הדמיון בינה לבין אוהד נהרין ומגלה עם איזה נותן חסות לא תסכים לעבוד

שיר חכם
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שיר חכם

אני נלחמת בסטריאוטיפים על ברזיל כמו 'ארץ הסמבה' או 'ארץ של כושים יפים'. אני בלונדינית עם עור לבן ומאוד ברזילאית", אומרת הכוריאוגרפית דבורה קולקר בשיחת טלפון מברזיל. קולקר הקימה ב 1994 להקת מחול עכשווית בריו על שמה הפועלת במרכז
למחול משלה. יש לה בית ספר למחול שבו לומדים 600 תלמידים וכל זה מתוקצב על ידי
ענקית הנפט הברזילאית פטרובראס. קולקר תופיע עם להקתה בפעם הראשונה בישראל בשבוע הבא. בשני ושלישי בתיאטרון ירושלים ומרביעי עד שבת באופרה הישראלית בתל אביב.

עם מימון קבוע והכרה בינלאומית, מדוע היא נמרצת כל כך? זה איפיין אותה כל חייה. בגיל 22, אם לבת, לאחר שסיימה תואר ראשון בפסיכולוגיה ושיחקה בנבחרת הכדוריד של ארצה, היא עבדה "יותר מ 24 שעות ביממה כדי להתפרנס". היא ליהטטה בין תיאטראות ברזיל ככוריאוגרפית תיאטרון (על שמה אף יצרו את המקצוע בברזיל) ובין השאר עבדה עם במאי הקולנוע ורנר הרצוג בהצגה "חלום ליל קיץ" של שייקספיר בתיאטרון ז'ואאו קראנו בריו ב 1992. כמו כן יצרה את הכוריאוגרפיה ל"מקבת" מאת הבמאי הברזילאי יוליסס קרוז.

עשר השנים עד הקמת להקתה הן, לדבריה, "הנדבך הכי חשוב בניסיון שלי". זה היה השלב שהכין אותה למה שהיא מגדירה כ"בעיה החמורה ביותר של ברזיל ¬ השחיתות". אמנם המשטר הצבאי בברזיל נגמר ב 1985 אלא שקולקר מאשימה את ממשלתה בכך שהשמאל, שנמצא כעת בשלטון, משקר לעם ומעורב בפרשות שחיתות. "גם בברזיל היתה מחאה ב 2011", היא אומרת. "אני מאוד מאוכזבת בשביל הדור שלי. השמאל היה אז באמת אפשרות לשנות את המדינה".

דבורה קולקר

את מרגישה את השחיתויות בתקציב הלהקה שלך?

"לא, כי אנחנו ממומנים באופן פרטי. אבל לפעמים פטרובראס מממנת פרויקטים שאני לא
מאמינה שהם מממנים. אני אמנם בידיהם, אבל הלהקה חזקה עכשיו לכן יש לנו כוח לשרוד אם משהו קורה. לא יהיה לי ספונסר שאני לא מסכימה עם הפוליטיקה שלו".

קולקר, בת 52, פרצה לתודעה הברזילאית עם היצירות "וולקנו" ו"וולוקס" באמצע שנות
ה 90 בתקופה שבה היו בריו בעיקר ריקודי פולקלור ובלט, והמחול היה מרוכז בסאו
פאולו. "כשהתחלתי אנשים אמרו 'הכוריאוגרפית הזאת, היא עשתה את 'וולקנו' וזהו, היא
לא תשרוד', אבל אז עשיתי את 'דרך' שהיתה הצלחה גדולה". תאגיד הנפט פטרובראס החל לממן את להקתה ב 1995 (הממשלה הפסיקה ב 1997), והיא מספרת שמעולם לא התבקשה לתת דין וחשבון על תוכני היצירה והמימון מאפשר לה לעבוד על כל הפקה במשך שנה ויותר.

גופניות אינטליגנטית

היצירה "MIX" מ 1995 שתעלה בארץ מורכבת מארבעה חלקים: "מכונות", שבו הגברים
מפגינים כישורים אתלטיים, "תצוגת אופנה", שנטוע בממלכה הנשית של הביגוד, "תשוקה", שעוסק בדרמות בזוגיות ו"נסיקה", שמממש את מה שהצופים במידה רבה השתוקקו אליו במשך כל המופע, הקפיצות מקיר הטיפוס שנמצא על הבמה.

באחד הקטעים מופיעים שני צילומי ענק של גבר ואשה עירומים. קולקר הציבה אותם כדי
לומר שאין מדובר רק בגוף, בעצמות, בעור, בשרירים ובמכניקה שלהם, אלא במכלול,
"דימוי של גוף". "יש לי שתי היקסמויות בחיים ¬ הדימוי והאדם. שמתי את שתי התמונות
כי רציתי לקיים פרופורציה שבה כל מה שקורה על הבמה יכול להיות מובן כגדול כמוהן".

את לא חוטאת למהות של המחול כשאת עוסקת רק באלמנט הספורטיבי שלו?
"זה לא ספורט, אלא המחשבה שלי על יופי של גופים. יש רגעים בחיים שבהם הגופים שלנו אינטליגנטיים, יפים ומוכנים יותר, ויש רקדנים שיכולים לשלוט בזה. זו התפישה
האסתטית שלי". בילדותה למדה לנגן על פסנתר ורקדה בלט. עם סיום התיכון התמקדה
במחול עכשווי. לצד עבודתה בתיאטרון, יצרה כוריאוגרפיה לקליפים, למופעי רוק
ולתצוגות אופנה, ואף ביימה את ריקודי הסמבה של הקרנבל בריו. "גם כשהתחלתי את
להקתי נאלצתי ליצור לשואו ביזנס ולתיאטרון", היא מספרת. "ב 1998 נהיה לי ספונסר
מלא, ומאז אני עובדת לא כי אני זקוקה לכך, אלא כי זו החלטה שלי".

לאחרונה יצרה ללהקת "סירק דה סוליי" את העבודה "OVO". הלהקה הקנדית אינה שונה
בטמפרמנט הספורטיבי שלה מזו של קולקר. שתיהן מתייצבות בשורה אחת עם להקות
אמריקאיות כמו "מומיקס" או "פילובולוס", המתאפיינות גם הן באלמנטים קרקסיים.

קולקר ידועה בכוריאוגרפיות גרנדיוזיות ובשימוש באובייקטים ענקיים, למשל, ב"דרך"
מ 1997 גלגל משחקים ענק, ב"בית" מ 1999 בית גדול בן שתי קומות וב"Mix", קיר
טיפוס. ב"גרדיאן" נכתב ב 2010 ש"יצירותיה משלבות את הפן התחרותי של הספורט,
המשמעת העצמית של הבלט, החופש של המחול המודרני והשובבות של הקרקס".

מתוך "MIX"

מבקרת המחול של "ניו יורק טיימס" רוזלין סולקאס כתבה כי היא כוריאוגרפית ש"יש לה
רעיון אחד בכל פעם, ושלא מראה כל יכולת לפתח או להעמיק אותו". בתגובה אומרת קולקר כי "כשעשיתי את 'וולקנו' אמרו שזה לא מחול, אלא ספורט. כשעשיתי את 'דרך' אמרו שזה לא מחול עכשווי, אלא קרקס. כשעשיתי את 'קאסה' אמרו שזה ספורט, ואז שינו לקרקס, ואז אמרו שזה יותר מדי עכשווי. לפעמים זה ספורט, לפעמים זה קלאסי, לפעמים זה עכשווי ¬ זאת דבורה קולקר!", היא מתרעמת.

המבקרים מחזירים באירוניה. על יצירתה "ארבע על ארבע" מ 2002 שבה היא מנגנת סונטה לפסנתר של מוצרט והרקדנים קופצים בין 90 ואזות כחולות לבנות ענקיות שהונחו על הבמה (שעיצב גרינגו קארדיה), כתבה סולקאס "הרמה הכוריאוגרפית בחלק השלישי היתה פחות מתוחכמת מהקונצרט של כיתה ב' של בתי. תודה לך גברת ד'אמברוסי".

בתגובה אומרת קולקר כי "אני זוכרת שאמרו ש'ארבע על ארבע' היתה יותר מדי ליטרלית.
אבל איציק גלילי, כוריאוגרף ישראלי, למשל, ראה אותה כשהיינו בסיור באנגליה, ואמר
משהו דווקא מאוד סימפטי ¬ מדוע לא היה לי את הרעיון הזה לפניך?'. אחד הדברים
החשובים במחול עכשווי היום הוא כושר המצאה, וגלילי זיהה את הערך שלו, כמו שאני
זיהיתי את של אוהד נהרין".

על אף ההבדלים העמוקים בתכנים, באסתטיקה ובגישה לגוף, בין נהרין וקולקר יש דמיון
מסוים. שניהם הפכו את המחול לאמנות פופולרית בארצם. שניהם התחילו בשנות ה 90
ומתאפיינים בהטעמה אוניברסלית של תכנים שיכולים להיחשב "ישראליים" או "ברזילאיים"
¬ הכפייה הדתית והטמפרמנט הישראלי אצל נהרין, והסמבה, הקרנבל והספורט אצל קולקר. קולקר, בניגוד לנהרין, ממומנת באופן פרטי ומתהדרת בתואר "הלהקה העירונית של ריו".

"שמעתי על הדמיון הזה", היא אומרת, "אולי זה נכון, אבל לא רק בגלל ההצלחה, אלא
משום שאנחנו באמת עכשוויים. מחול בברזיל לפני שהתחלתי היה בגזרת 'סליחה אדוני,
אוכל לרקוד משהו קטן בשבילך?', ועכשיו יש מחול מקצועי, עם פילוסופיה ומושגים.
הלהקות והכוריאוגרפים הקטנים כאן מקנאים בי וזה חבל, כי אנחנו לא עושים את זה
בשבילנו, אלא בשביל הקהל. אנחנו הלהקה של ריו דה ז'ניירו. למה מחול עכשווי צריך
להיות לנצח בלי קהל? מדוע? בואו נשנה את זה!"

ב 1997 וב 2006 היא מילאה עד אפס מקום תיאטרון של 1,400 מושבים בריו במשך 14 שבועות. בדומה לנהרין, גם היא הרגישה שיש לה יותר להציע מכמה יצירות מצליחות,
ולאחר כמה שנים של פעילות ביקשה להנחיל את שפת המחול שלה בדמות בית ספר.
"כשביקשתי תקציב לכך מפטרובראס", היא מספרת, "בתחילה אמרו לא, אבל אמרתי שאפילו אם ימשיכו באותו תקציב ¬ אקים אחד כזה. את מבינה, לעולם לא אפסיק".

לפני כשנתיים סטתה מהקו הספורטיבי שלה ויצרה פרשנות ל"יבגני אונייגין" של אלכסנדר
פושקין. ליצירה היא קראה "טטיאנה", על שם הדמות הנשית בספר. היא הצטרפה כך למסורת ארוכה של פרשנויות, למשל של הכוריאוגרף ג'ון קרנקו לבלט שטוטגרט. "טטיאנה היא דמות חשובה. יכולתי לדבר דרכה על אהבה, תשוקה, בגרות, בגידה וקנאה".

קצת יידיש

היא התחתנה פעמיים. לה ולבעלה הראשון נולדו שני ילדים, מיגל וקלרה. אחרי
שהתגרשו התחתנה עם מנהל להקתה בריו. מאז הם התגרשו ובשש השנים האחרונות היא בת זוג של זמר. היא יהודייה ממוצא רוסי. משפחתה עלתה לברזיל מכפר קטן בבלארוס ליד מינסק. "בכל פעם ששואלים אותי אם אני ברזילאית, אני אומרת שאני גם יהודייה. כמו שיהודים נהגו לשרוד בארצות שונות, לחשוב ולהתערב ולבשל את כל ההשפעות הללו ¬ כך אני מבינה את הרקע שלי, שאינו רק מחול, אלא גם מוסיקה, פסיכולוגיה, תיאטרון, כדוריד ופסיכואנליזה".

אמה התנגדה לכך שתהיה רקדנית. "היא אמרה לי 'את לא תצליחי לשרוד, אף אחד לא מכיר את זה', ועניתי שאני חייבת לעשות את מה שאני מאמינה בו, אבל שאעשה משהו נוסף. כך התחלתי ללמוד פסיכולוגיה". בעת לימודיה נמשכה לשיח הפסיכואנליטי וקראה בפרויד ובלאקאן, והיא מטופלת עד היום בפסיכואנליזה. "חשבתי שאעבוד כפסיכולוגית, אבל לא יכולתי עם הילדים והמחול".

משפחתה היתה בעלת גישה פתוחה ליהדות ושלחה אותה ואת שני אחיה לבית ספר יהודי רפורמי, שבו למדה גם מעט יידיש. "שכחתי הכל", היא אומרת בצער. "זה אמנם היה חלק מחיי, אבל יותר התמקדנו בתרבות והיסטוריה יהודית, בדרך היהודית לחיות ולחשוב".

זהו ביקורה השני בישראל. "כשהייתי בת 12 נסעתי עם משפחתי לבקר את אחי הגדול, שהיה בקיבוץ עם עוד כמה ברזילאים. טיילנו בתל אביב, בירושלים ובחיפה. גם בני מיגל היה בישראל לפני כשנתיים, במסגרת תוכנית ללימודי תרבות יהודית. לקראת הביקור אני מנסה להיות רגועה ולשלוט בחרדות שלי, כי אני יודעת שהוא יהיה משמעותי".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ