"ורטיגו" חוגגת 20

לרקוד בלי לחטוף סחרחורת

להקת המחול חוגגת 20 עם יצירה חדשה. הכירו את סינדיקט האחיות שמאחורי הלהקה, בשיחה על הקשר בין מחול, פוליטיקה ואקולוגיה

שיר חכם
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שיר חכם

להקת המחול "ורטיגו" חוגגת ביום חמישי במרכז סוזן דלל בתל אביב 20 שנות פעילות עם יצירה חדשה ששמה "ורטיגו 20". נועה ורטהיים היא כוריאוגרפית הלהקה, אלא ש"ורטהיים" אינו רק שם משפחה, כמו שוורטיגו אינה רק להקת מחול. ורטהיים הוא מעין סינדיקט אחיות קטן שקם ב–2008 בקיבוץ נתיב הל"ה בעמק האלה עם שלוש אחיותיה של נועה ורטהיים, 48 – מירב, 49, טלי, 42 ורנה, 38. ארבע האחיות העתיקו את מקום מגוריהן לקיבוץ עם כל משפחותיהן, בזמן תקומת כפר האמנות האקולוגי של להקת ורטיגו.

נועה ורטהיים ועדי שעל, בן זוגה ומנכ"ל הלהקה, נפגשו בלהקת תמר לפני כ–20 שנה והקימו את להקת ורטיגו בירושלים, שכעת פועלת גם בכפר האמנות האקולוגי. לצד פעילות הלהקה, מתקיימות סדנאות לבעלי מוגבלויות שנקראות "כוח האיזון" ועליהן אחראית האחות האמצעית טלי ורטהיים; סדנאות רוח והגות שעליהן אחראית האחות הגדולה מירב גולדנברג־ורטהיים, ועל הלהקה והסדנה אחראיות נועה עצמה בשיתוף עם האחות הצעירה רנה ורטהיים, רקדנית בלהקה עד לפני שנה.

האחיות לבית ורטהיים בקיבוץ נתיב הל"ה (מימין לשמאל): נועה, טלי, מרב ורנה. מות האם הותיר חור גדול במשפחהצילום: ינאי יחיאל

פתיחת הסניף הכפרי של ורטיגו לא סתמה את הגולל על הסניף הירושלמי שלה. הלהקה ממשיכה לפעול במרכז ז'ראר בכר בירושלים כיומיים בשבוע. ההמשך של פעילות צנועה זו עורר ביקורת מצד קהילת המחול הירושלמית, מפני שהלהקה ממשיכה לקבל תקציבים עירוניים נכבדים למרות הנוכחות הדלה בעיר. שעל מגיב: "אני רואה זאת כך – היה לנו עכבר עיר ועכשיו יש לנו גם עכבר כפר. המשרדים של ורטיגו עדיין בירושלים והלהקה עובדת שם יומיים בשבוע. לא אהבנו את הגבול המוניציפלי של העיר, רצינו את הפיקניק של שבת, זה היה חזק יותר בתוכנו".

נראה שגם במשרד התרבות מסכימים לכך, שם נכתב באחד מסעיפי ההקצבה: "מרכז מחול – ורטיגו ירושלים בכפר". אך אין אלא לשאול: האם ירושלים נמצאת בכפר? "אנחנו עדיין מזוהים עם ירושלים", משיב שעל. "למהלך כזה יש השלכות פוליטיות, זה ברור, אבל אנו רואים בעצמנו חלק ממערך תרבותי של מדינה. השאלה שעמדה על הפרק היא אם מדינת ישראל רואה חשיבות בהקמה של מרכז מחול בכפר".

פרויקט יישוב הספר של הלהקה כמעט הכפיל את תקצובה הממשלתי. הם הקימו את הכפר בעזרת אינספור מימונים שונים: ממשרד התרבות, מביטוח לאומי שהנגיש את המקום לנכים, מהמועצה האזורית מטה אלעד־יהודה, ממפעל הפיס ועוד. עם השנים, עקב התיוג האקולוגי, הפריפריאלי והחקלאי (שהרי הם מטפחים גינה קטנה בצד הסטודיו), הצטרפו גם המשרד להגנת הסביבה, משרד החקלאות, משרד החוץ, הסוכנות היהודית וקרנות פרטיות שמשקיעות באנרגיה ירוקה ובפריפריה.

כיוון שלהקת ורטיגו שיחקה עם כל הקלפים – עיר, כפר, פריפריה, ירוק, אקולוגי, נכים, חינוך, ירושלים – סך כל מחזור העמותה ב–2011 היה שבעה מיליון שקלים, כלומר כמעט שני שלישים מתקציבה מגיע ממקורות ממשלתיים, מצב שאין לו אח ורע בלהקות מחול ישראליות אחרות. בקרוב אמור להיתוסף גם תקציב ממשרד הרווחה והצפי למחזור של השנה הבאה הוא של 11 מיליון שקלים. מה טיב כל אחת מההגדרות שוורטיגו משתמשת בה למען תקצוב הולם?

דור אחד אחרי השואה

שעל מסביר כי הערכים של ורטיגו הם "אקולוגיה, חברה ואמנות", אך נדמה שבשנה שעברה נולד לה ערך חדש, כאשר ורטהיים זכתה בפרס היצירה הציונית (השנוי במחלוקת) על עבודתה "לידת הפניקס". "את הציונות אפשר גם לפרש כגחמה של פוליטיקאים", היא משיבה כשהיא נשאלת מדוע הגישה מועמדות לפרס ואם היא ציונית. "אני לא מתעסקת במי נמצא בממשלה כשאני לוקחת ממנה כסף. מפני שאני א־פוליטית ולא אכפת לי מפוליטיקה, זה לא משנה לי אם אקח את הכסף מהשמאל או מהימין".

אך את מקבלת כסף ממועצה שקשורה במפעל ההתנחלויות, ומקבלת פרס פוליטי מובהק. אם את א־פוליטית, לא מפריע לך להיות מזוהה עם צד אחד?

"אני מוכנה להיות זונה כשצריך, אבל למטרות שאני מאמינה בהן. למשל, מחברת הסיגריות פרלמנט, שהציעו לתת לנו כסף, לא אקח. הגבול שלי זה פשעים. אמנם יש בעייתיות עם מפעל ההתנחלות, אבל יש גם בעיה עם הפרסים הנגדיים מהשמאל. כל הקולגות שלי מהמחול שממומנים על ידי השמאל האירופי, מה הם יעשו כשיתחילו לזרוק עלינו אבנים? בואו נתפכח, אנחנו רק דור אחד אחרי השואה. יכול להיות שיום אחד לא יתנו לנו יותר להופיע בתיאטראות באירופה".

שעל ממשיך באותה רוח: "את רואה, איפה שנגמר הירוק מתחיל הקו הירוק", הוא משרטט את הנוף. "ההרים ממול הם גוש עציון. האחיות גדלו בבית דתי, טלי מתנחלת, וכשאנחנו עושים את פרויקט מעבדת תרבות יש כאן הרבה כיפות סרוגות. אבל אנחנו משתדלים להשאיר את הפוליטיקה בצד. אני בכלל לא יודע מה זה פוליטיקה".

מה אתה חושב על פרס היצירה הציונית?

"אני לא מעוניין לקשקש על שטויות. זה משהו שבסופו של דבר ייכתב והשיחה הזאת לא ראויה. הרגש שלי מעולה לגבי זה".

התנגשות בין אקולוגיה לאמנות

לוורטיגו יש שאיפות התרחבות. "אנחנו כבר זמן מה טוענים מול משרד התרבות שאנחנו להקה גדולה ולא בינונית", אומר שעל, "אבל רק השנה הצלחנו לעבור את רף השמונה מיליון שקלים. זה יקרה במוקדם או במאוחר". קרנות פרטיות כמו שרובר, מורנינגסטאר, תורמת אנונימית מצרפת באמצעות הקרן לירושלים ופרס רודרמן למוגבלויות הקפיצו לדבריו את תקציב הלהקה במיליון שקלים.

לצד השאיפות, משפחת ורטיגו חיה אורח חיים אקולוגי, שהוא "הרבה יותר זול", מסבירה נועה. שעל מוסיף: “אנחנו רוצים לחיות בקיבוץ מופרט, לעסוק במה שאנחנו רוצים, לשלם מסי קהילה וליהנות מהכפר הסמוך לעיר”, ובאותה נשימה הוא אומר: “אצלנו קודם כל מדובר באקולוגיה חברתית, בשיתוף, אנחנו משתלבים בחיי הקיבוץ ולוקחים את ילדינו לצעדת הל"ה". עם זאת, הירקות שמונחים על שולחן האירוח בעת השיחה אינם אורגניים, והמערכת האקולוגית מתמצה בפעילות הסטודיו, ולא בבתיהם או בירושלים. הסטודיו מזמין את משתתפי סדנאות ה"יצירה באדמה" להשאיר "מתנה של שתי לבנים". לבנים אלה תורמות למאמץ המשפחתי לבנות את בתיהם העתידיים בקיבוץ.

לא הבנתי אם אתם סוציאליסטים, ירוקים, קפיטליסטיים, שבטיים, קיבוצניקים, אקולוגיים, פוליטיים או פשוט מה שצריך להיות ומתי?

"האקולוגיה והאמנות אכן מתנגשות", משיב שעל. ורטהיים מוסיפה: "אלוהים יצר את העולם עם התנגשות. אני מראה את זה ביצירות שלי, למשל ב'רעש לבן'. אם ייצרנו באותו יום קצת חשמל בתיאטרון זה זניח, ואם אני מטיסה רקדנים בכל העולם אשתול אחר כך כפיצוי עצים. אני מתנהגת עם זה כמו עם תקציבי ממשלה – יהיה לי קונפליקט בתוך המטריקס, אבל אמשיך לחקור".

האם ניסיתם לחקור הסבה אקולוגית לאמנות?

"אם האמנות תדרוש, למשל, תפאורה לבנה ואין לנו במצאי חומר לבן, אז לא תהיה פשרה", משיב שעל.

מתוך המופע "נול"צילום: גדי דגון

כפר האמנות האקולוגי הוא לול מושבת שהוסב לקומפלקס של שני סטודיות בהיתר של בנייה חורגת, שאינו שייך למשפחות אלא לקיבוץ ("כשהגעתי לקיבוץ עשיתי תוכנית לשבעה לולים", מצהיר שעל), ושהלהקה לא משלמת עליהם שכירות. בחזית הסטודיו נפרש הנוף המישורי והמוריק של עמק האלה, ומסביב לו מערכת מים אפורים, מקלחות, גינה, שירותי קומפוסט עם תקן לנכים, משרדי ורטיגו, חברת התאורה וההגברה "מג'נטה" (שמחויבת חוזית ללהקה) ולול נוסף שבו מתקיימות סדנאות הבנייה. כך, את כל הפעילות עוטף המוטיב האקולוגי, שלא ברור עדיין אם הוא בגדר תפאורה או תוכן.

איך אתם משלבים אקולוגיה ומחול?

"היו פה, למשל, במאסטר קלאס בנות צעירות מכיתה ז'", משיב שעל, "וההורים שלהן ראו אותן רוקדות בחוץ עם אדמה ומתפרעות אתה. הן משאירות פה לבני אדמה, והנשים עוסקות בעיטורים דקורטיביים מאדמה. קורה פה משהו עמוק".

נשמע שמה שקורה פה זה שאתם נעזרים באורחיכם כדי לבנות את בתיכם בזול, מקבלים תקציבים מקרנות "ירוקות" בעבור כפר שמייצר אמנות באופן לא ירוק, מגישים מועמדות לפרס ליצירות ציוניות וטוענים ל"א־פוליטיות", ובצד כל זאת מלמדים ועושים מחול.

"אקולוגיה ואמנות לא הולכות יחד, אבל זה אחד מנושאי המחקר שלנו", משיב שעל בטון מעמיק. ורטהיים מוסיפה: "נכון, יש התנגשות, אין מה לעשות. יש קונפליקט, כמו עם כל דבר אחר. זה לא מפחיד אותי. בעידן המודרני אם אתה פורש מהמשחק, אתה יוצא ממנו. אם אוכל להשפיע בתוך המטריקס כ–50 אחוז, זה יספק אותי".

"כולנו פה דיסלקטים עם קבלות", אומרת טלי ורטהיים, מורה למחול ורקדנית בעברה ומנחת הסדנאות לבעלי מוגבלויות בכפר. מירב גולדנברג־ורטהיים, המגדירה עצמה כ"תלמידה של אמ־יה, האם המחבקת מהודו", מוסיפה כי "כשיש לך קושי בלימודים, את הופכת להיות כוריאוגרפית. נועה השלימה את הבגרות שלה רק אחרי האקדמיה, וכל האחיות עפו מהתיכון. אין כאן השכלה, כי גאונים לא צריכים השכלה. נועה מאוד מוכשרת. כולנו עדיין נאבקים לקרוא ולכתוב".

בואה של האם האלוהית

האחיות ורטהיים גדלו בבית בנתניה לאם ממוצא בלגי ולאב גרמני, שניהם שומרי מצוות. משפחת האם, סילביה ורטהיים, שמתה לפני 11 שנה, ברחה מבלגיה לקראת סוף מלחמת העולם השנייה ומצאה מקלט בקובה. מתוך רגשי ציונות עמוקים, הם עלו לארץ בשנות ה–50 והתיישבו בנתניה. סבן של האחיות היה יהלומן בלגי, והוא המשיך את עיסוקיו בבורסת היהלומים בעיר. הן מספרות שהיה ברשות משפחתן כסף רב, ושאורח חייהן היה צנוע בגלל אמן.

את ילדותן העבירו בחדר משותף ואחרי כן בתנועת בני עקיבא. כל חייהן חיפשו את הדרך להתאחד בבגרותן. כשהן נשאלות מדוע עברו לגור בנתיב הל"ה הן משיבות כי מות האם לפני 11 שנה הותיר במשפחה "בור גדול", וכי מטעמים פרקטיים היו צריכות עזרה בגידול ילדיה זו של זו.

"כשהתאחדנו זה קרה", מספרת מירב, "אמ־יה הגיעה, זו האם האלוהית. האיחוד איפשר לי לקבל את האנרגיה הזו וללמד אותה. כשהיא מגיעה היא נוחתת לי על הראש, ואז היא נוכחת אתנו בחגים".

האם המדינה בעצם מממנת כאן איחוד משפחות תחת חסותה של האלה מעמק האלה?

"טלי היא סניף בתוך ורטיגו שמרכז את הפעילות עם בעלי המוגבלויות", משיבה מירב. "אני מעבירה סדנאות בהתפתחות רוחנית, מדברת על החיים ועל המוות. העולם עובר היום למודל חברתי. כולם מתחילים לדבר על אהבה. כל מי שמגיע לכאן מבין שכולם אותו דבר, שאין בינינו הבדל. המקום הזה מאפשר את זה".

"כשהתחלנו אז עם הדואט 'ורטיגו'", נועה מספרת, "היה לי ציצי ענק, הייתי גמדה, לא היה לי אפילו פוינט ולא ידעתי מה זה תחום המחול, אולי ראיתי שני מופעים בחיי. הגעתי מעולם אחר, הייתי מדריכה בבני עקיבא, התחתנתי עם דתי והתגרשתי.

"לפני שיצאתי מהדת", היא ממשיכה, "הלכתי לבכירים בעולם התורה, ופרופ' ישעיהו ליבוביץ' דיבר אז על בחירה. אם תשימי לב, כל יצירה שלי ב–20 השנה האחרונות מורכבת משני מוטיבים: משך וקטיעה, קו ועיגול, תמיד זה חוזר לאותה נקודה של הבחירה החופשית, הרגשת החופש לעומת הלא־חופש".

היא מספרת שגם היום היא לא הולכת להרבה מופעי מחול ("איך קוראים לזה? עמותת הכוריאוגרפים, לא ייאמן שיש שם 70 כאלה"), ושהעניין שלה באקולוגיה התחיל בכלל בצורך הישרדותי – בערב שבו נכנסה לבית האופרה הישראלית כדי לעשות חזרות על התאורה, והביטו בה בתמיהה כיוון שהגיעה עם תינוק. "זה עשה לה אור אדום", מסבירה רנה ורטהיים, האחות הצעירה, "ושיקף לנו את הצורך לצאת מהתיאטרון. היינו עם מלא ילדים קטנים, העבודה גדלה ולא עמדנו בזה. סבתא הלכה ולא היתה עזרה, היינו צריכים להתאחד מסיבות פרקטיות ומיסטיות כאחת".

מה היו הסיבות המיסטיות?

"כשהתאחדנו התקרבנו נשמתית לייעוד שלנו".

לבסוף, האחיות מספרות כי התקבלותם בקיבוץ היתה מלווה בפחדים של חברי הקיבוץ. נועה אומרת: "הם ראו בנו 'כת מוזרה' או 'קהילה בתוך קהילה'". שעל מאשש את הפחדים של חברי הקיבוץ ומסכם: "ההפרטה זה שינוי תודעתי עמוק. באנו עם תפישה אחרת, עירונית, המשפחה הצנטרליסטית לא התאימה לנו. כדי למקסם התפתחות אישית וכלכלית היינו צריכים יותר משני הורים לכל ילד".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ