בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עולם הבלט זוכר - 20 שנה למותו של רודולף נורייב

הוא הוסיף חושניות, תיאטרליות ופראיות לבלט, נעשה לכוכב גדול לאחר שערק מרוסיה, ואף נהפך לאייקון אופנה. ברחבי העולם מציינים 20 שנה למותו של רודולף נורייב, מהרקדנים הבולטים במאה האחרונה

9תגובות

ספרו של יוסף לפיד "אנשים חשובים מאוד" (מסדה, 1963) נפתח בראיון שערך עם רודולף נורייב, רקדן הבלט הסובייטי הראשון שערק למערב, בעת ביקורו הראשון בארץ עם להקת “גראנד בלט מרקיז דה קואווס”. "עשו מעובדת בריחתו צימוק פוליטי", כתב אז טומי לפיד, "אולם נורייב אינו מתעניין בפוליטיקה. רודולף נורייב מתעניין בשני נושאים בלבד: בבלט וברודולף נורייב".

בראיון שואל לפיד שואל את נורייב אם עתה, כשהוא נמצא במערב, הוא מרוצה. "מהכסף?", תהה נורייב, "אני מרוויח עכשיו 1,600 דולר בחודש. זה הרבה יותר ממה שקיבלתי ברוסיה. אבל ברוסיה החיים פשוטים יותר, זולים יותר. אז לא היה לי כסף, עכשיו לא נשאר לי כסף". לפיד יורה: "מה ההבדל בין חיי אמן משני עברי מסך הברזל?", ונורייב משיב: "אין הבדל רב. בלנינגרד נשחקת האישיות בטחנות הקולקטיב. במערב שוחקים אותה העיתונות, הפרסומת והקהל".

עם חוש ביקורת מפותח ונטייה לציניות, נורייב בלט בכל מסגרת, החל במשפחתו הקומוניסטית שייעדה לו עתיד כקצין סובייטי, עבור בבית הספר לבלט שבו התחנך בלנינגרד ואליו הגיע בגיל מבוגר, דרך להקת הבלט הרוסית "קירוב", שבמסגרתה לא שעה לאף צו צנזורה שנוצר למען "בריאותו הפוליטית", ולבסוף כשלא הסתפק במעמדו כרקדן בלט וביקש בסוף שנות ה–70 להיות אייקון אופנה (היתה לו מכונית פולקסווגן מצופה בפרוות דוב) וגם רקדן מודרני.

אלן ווארן

בספטמבר הקרוב תעלה בפעם הראשונה ברוסיה יצירה של נורייב מימיו כמנהל בלט האופרה של פאריס בסוף שנות ה–80. זה יקרה כאשר בלט קרמלין יבצע את "סינדרלה" שלו, לאחר כמעט יובל שבו נאסר להציג את עבודותיו. בסוף החודש יעלה בפעם הראשונה בישראל קטע מתוך הבלט "ריימונדה" של נורייב, במסגרת מופעי סיום שנה של האקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים בשיחזורה של נדיה טימופייבה. שני האירועים הללו מצטרפים לאחרים ברחבי העולם המציינים 20 שנים למותו של נורייב מאיידס, ב–6 בינואר 1993, בפאריס. הוא היה בן 54.

אהבה על הבמה

אחד הדברים העיקריים שהפכו את נורייב לכוכב גדול, מלבד יופיו הרב וסקנדל העריקה, היה הזוגיות הבימתית שניהל אז עם הבלרינה של הבלט המלכותי הבריטי, מרגוט פונטיין בת ה-40. מבקר המחול של ה"פייננשל טיימס" קלמנט קריספ קרא לזה "סיפור אהבה אמנותי שהתרחש לעיני הציבור". תיאורטיקנית הבלט ליאורה היידקר מסבירה כי "מה שראית זה בחור צעיר וחייתי, פאון כזה, שמאוהב במשהו אלגנטי, שברירי ומבוגר ממנו".

כשאנשי מחול ישראלי נזכרים בנורייב הם נזכרים במטען של סקס שהחדיר לאמנות הבלט שידועה בריסון ובאיפוק. יאיר ורדי, מנכ"ל סוזן דלל, שרקד עם נורייב בפרויקט "נורייב וחברים" ב–1981 בסן רמו, בזמן שהיה רקדן בבלט "רמבר" בלונדון, מספר שכשהפשיט אותו תוך כדי דואט, לא ידע עצמו מרוב התרגשות.

מבקרת המחול רות אשל גם היא חושבת שנורייב ראוי להיזכר בעיקר בגלל מיניותו, אך מכיוון יותר תיאטרלי. "מה שנורייב הביא לבלט הוא אינטרפרטציה משחקית, שהיתה מאוד מפותחת בבלט הרוסי אך לא בבלט האנגלי. מעבר לסיפור האהבה בינו לבין פונטיין הוא נתן לה את הביטחון ללכת בכיוון הדרמטי והאריך לה את הקריירה בעשר שנים".

הביוגרפית האחרונה של נורייב, דיאן סולווי, גם לא נשארה אדישה: "חודשים ספורים אחרי עריקתו", היא כותבת ב–1996, "נורייב יצר קהל חדש לגמרי לבלט. הוא לא רק הביא את תפקידו של הרקדן הגברי לקדמת במה, אלא הזריק סקס לצורה אמנותית שסבלה מניוון מתקדם". את הקו הליבידינלי מסכם מבקר המחול גיורא מנור, שקרא לנורייב ב–1992 ב"מעריב" לא פחות מ"החתול הטטרי – אותו פרא אדם, בן לעם של רוכבי סוסים וכובשים אמיצים, אכזריים".

להתחיל מהאישיות

קורביס

נורייב נולד ב–1938 ברכבת הטרנס–סיבירית כשאמו היתה בדרכה לעיר ולדיווֹסטוק כדי לפגוש את בעלה הקצין (על כך נורייב נהג לומר כי "לא נולדתי ברוסיה, אלא ברכבת רוסית"). שורשי משפחתו טטריים ואיסלאמיים ואת ילדותו המוקדמת עבר בצל תקופת הטיהורים של סטלין. אביו שירת את המדינה כחבר מפלגה, ולאחר נדודים התיישבו לבסוף בעיר אופה (Ufa), בציפייה לחזרתו של האב מהחזית.

על אף התנגדותו של אביו, נורייב נמשך את עולם הבלט ואף התקבל ללימודים בבית הספר המפורסם לבלט על שם וגנובה בעיר לנינגרד, משאת נפשו. על שנותיו בבית הספר אמר ללפיד כי "מאז ומתמיד אני נמצא באיחור. לבית הספר של 'הקירוב' הגעתי בגיל 17. בגיל זה מסיימים רוב התלמידים את לימודי הבלט. בגיל זה הם כבר משכיחים מלבם את מה שלמדו, ומתחילים לחפש אחר אישיותם. אני התחלתי מיד מהאישיות".

במשטר הסובייטי נידונו כל אמני הבלט להישאר בגבולות הצרים של הרפרטואר הקלאסי השמרני. מלבד יצירות של גדולי הדורות הקודמים, כמו מריוס פטיפה, כמעט לא היו כוריאוגרפיות חדשות ראויות לשמן, ואם נמצא יוצר בלט חדשני, כמו ליאוניד יעקובסון או קאסיאן גולייזובסקי, הם לא הורשו לעבוד במסגרות הממלכתיות הגדולות. כמעט אף יצירה חדשה, למשל כמו של ג'ורג' בלנשין, לא הועלתה על במת הבלט הסובייטי. האמנים שביקשו לבצע בלטים חדשים נאלצו לברוח מארצם. כך עשה גם נורייב.

לנורייב היתה בעיה נוספת. בברית המועצות ההומוסקסואליות היתה מוגדרת פשע. לאן שלא הביט ראה זיוף, צביעות ופחד, שעיכבו את התקדמותו בבלט, והוא מאס בכל פן של החיים הרוסיים. בעת סיור של “הקירוב” לפאריס בשנת 1961, הוא ערק למערב. בפאריס הוא לא ויתר על ביקורים בהופעות של להקות אחרות, נפגש עם אמנים "דקדנטיים" והיה בקשר עם צעירה צ'יליאנית עשירה, שעזרה לו לקבל מקלט פוליטי בצרפת והציגה אותו למערב.

ההצלחה הגדולה הראשונה של הבלט הרוסי במערב היתה זו של “בלט רוס”, הלהקה שייסד סרגיי דיאגילב ב-1909 בפאריס. ב–30 השנה שחלפו מאז ה"בלט רוס" ועד שהגיע נורייב, הבלט במערב התנוון. כצפוי, את שדה הקוצים הדליקה שוב רוסיה: בסוף שנות ה–40 המדינה הקומוניסטית ניסתה לשווק את עצמה תרבותית, ויצאה למערב עם להקת "בלט מוסייב", שרקדה ריקודי עם רוסיים. ייצוא הלהקות "בולשוי" ו"קירוב" לא איחר לבוא, ואתן הגיע נורייב. הריקוד נהפך לכלי פוליטי במלחמת תרבות.

על רקע זה אין לראות בעריקה של נורייב "צימוק פוליטי", אלא זריקת חיים מחודשת שהעניקה המסורת הרוסית לבלט במערב. החושניות, התיאטרליות והפראיות שנורייב חימש בהם את הבלט, הלהט הסלבי שנמהל ברגש המאופק שאותו ייצגה פונטיין, לא היו רק סיפור אהבה בין שני סולנים, אלא גשר תרבותי בין המזרח למערב. נורייב המסתגר והשברירי היה לכוכב המלנכולי של אירופה. יותר מאשר קוריוז פוליטי, הוא היה הנקודה הקריטית בחלחול המחודש של המסורת הרוסית למערב. לדברי היידקר, "ללהקה של דיאגילב, שהחלה להופיע עם הבלטים הרוסיים הגדולים בשנות ה–20 בפאריס, העולם עוד לא היה מוכן", אבל לנורייב, שהגיע רווי ברוסיות הכבדה נוסח הבולשוי והקירוב, העולם כבר ציפה בכיליון עיניים.

נורייב השתחרר במערב מהמסורת המאובנת של הבלט הרוסי. כשכבר היה לרקדן המפורסם ביותר בדורו, החליט שעליו להתנסות גם במחול מודרני. ב–1975 התגשם אחד מחלומותיו והוא רקד ביצירה של מרתה גרהם, הכוהנת האמריקאית הגדולה של המחול המודרני. היא יצרה בעבורו את "לוציפר", והמטלה ללמד אותו את התפקיד הוטלה על לידיה הודס, לשעבר רקדנית בלהקתה של גרהם ולימים אשתו של אהוד בן דוד, מראשי להקת “בת שבע”.

אך מחשבתו של נורייב היתה עדיין שבויה במושגים של עולם הבלט. כשבוצע לראשונה המחול "לוציפר" בפאריס, הקהל שאג בוז, אך נורייב בשלו. סלווי כותבת כי "לא קם עוד רקדן בהיסטוריה שעבד עם כל כך הרבה כוריאוגרפים". כעבור חמש שנים התחיל את הפרויקט שבו השתתף ורדי, "נורייב וחברים", שכלל מלבד קטעי בלט ידועים גם את אחת היצירות המודרניות המעניינות של הכוריאוגרף חוסה לימון, "הפאוואן של הכושי".

באמצע שנות ה-80 קיבל על עצמו נורייב את ניהול מוסד הבלט העתיק בעולם, בלט האופרה של פאריס. עד אז ביים כמה וכמה גרסאות מוצלחות של בלטים מהרפרטואר העולמי הקלאסי. מנור כותב כי "הוא לא היה כוריאוגרף במובן היצירתי הראשוני של בריאת מחולות יש מאין, אבל בוודאי היה אחד הבמאים הטובים ביותר של יצירות מוכרות בגרסאות חדשות. בכך תרם רבות ללהקה הפאריסאית".

צא דיבוק

"בעולם המחול נוהגים להשוות את נורייב ללא הרף לברישניקוב", כתב מבקר המחול חזי לסקלי. "האחרון הוא ילד התפנוקים, הנחמד והנאהב. את נורייב העמידו בקוטב השני, על תקן של הלא נחמד". לסקלי היה עד למקרה כזה, שבו צלם עיתונות החל לשוחח ברוסית עם נורייב בעת ביקורו בישראל, וזה ענה לו ברוסית. "לאחר זמן קצר", כותב לסקלי, "סירב להמשיך לדבר בשפת אמו וענה לצעיר החצוף באנגלית. בשלב מסוים אפילו נזף בו: 'למה אתה מתקרב אלי כל כך? אתה רוצה להיכנס לתוכי? אתה רוצה להיות הדיבוק שלי?'".

"אם ברישניקוב טבוע בסלבריטאות נוסח אמריקה, נורייב היה טבוע בסלבריטאות נוסח אירופה, מרוחקת ואצילית", מסבירה אשל. תוצר רוסי נוסף של אותה אסכולה לנינגרדית היה הכוריאוגרף הענק ג'ורג' בלנשין, שהתווה באמריקה החל משנות ה–30 בלט רוסי מזן חדש, אבסטרקטי ונטול דרמה. "אני לא יכולה לדמיין את נורייב רוקד בלנשין", אומרת אשל. "הוא גדל על הרפרטואר הרוסי הגדול, וזה לא התאים להיפוך הסגנוני של בלנשין. זו הסיבה שאת רוב הקריירה שלו עשה באירופה".

כשהיידקר נשאלת איפה ניכר חותמו של נורייב היום, היא משיבה כי "הוא הפך את הדימוי של הרקדן הקלאסי לקשור בחיים ובחשק, במקום פיגורה מתה של גבר מסורס. גם לניז'ינסקי היה את האפקט הזה בתחילת המאה, אבל הוא פרש מוקדם מדי. אחרי מלחמת העולם השנייה היו הבריטים היפים ואריק ברון הדני העדין, ובצרפת עבד סרז' ליפאר שרקד על פוינט כמו הבנות, אך את כל זה נורייב שינה".

כיוון שידע מחסור מהו, נורייב מיצה את הפן הכלכלי של הצלחתו – היו לו דירות ברחבי העולם, אי באיטליה, יאכטה ומטוס. אפילו מאבק משפטי התנהל על נכסיו, לאחר מותו, בין משפחתו לידידיו. מכירה פומבית של כל חפציו, ובמיוחד של הטייטסים הססגוניים שלו, נערכה בכריסטי'ס בניו יורק ב–1995. לאורך השנים ניהל זוגיות עם אריק ברון, סולן בבלט המלכותי הדני, שמת גם הוא מאיידס ב–1986. השמועות אומרות שהוא זה שהדביק את נורייב במחלה.

השפעתו של נורייב על עולם המחול היתה גדולה, והשנה, כאמור, העולם הזה מצדיע לו. בלט האופרה של פאריס אירח בינואר ערב גאלה שבו עלתה "היפהפייה הנרדמת" שלו, שתמשיך לעלות גם בעונתו הנוכחית. הלהקה גם תעלה את "מפצח האגוזים" בעונה הבאה. הבלט המלכותי האנגלי העלה בחודש שעבר את "ריימונדה" מאת נורייב, והחודש יעלה את "מגריט וארמנד", הבלט הראשון שנוצר במיוחד לו ולפונטיין ב–1963 על ידי פרדריק אשטון למוסיקה מאת פרנץ ליסט. בלט האופרה של וינה מתכנן ביוני ערב גאלה לכבודו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו