ציר הזמן של נעה ורטהיים

עשרים שנה אחרי הדואט הראשון שלה, “ורטיגו”, מעלה נעה ורטהיים את “ורטיגו 20” - יצירה חדשה המתכתבת עם רבות מקודמותיה ומצליחה גם להעניק טיפול חדש לתקופות יצירה אחרות וגם לעמוד בזכות עצמה

רות אשל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
רות אשל

“ורטיגו 20”, הריקוד החדש של ורטיגו, מסמל סימן דרך בחיי הלהקה - עשרים שנה להיווסדה. לפני עשרים שנה הועלה "ורטיגו", הדואט הראשון של נעה ורטהיים ועדי שעל, יוצאי להקת תמ"ר ירושלים שנסגרה. ראיתי אותו אז במופע טרום בכורה בגלריה של תיאטרון ירושלים; אחר כך הוא הועלה בבמת "גוונים למחול" - וההמשך כבר שייך להיסטוריה של המחול בישראל. מאז רשמה הלהקה התקדמות מעוררת השתאות וכיום היא מונה 12 רקדנים. עם השנים התגלתה נעה ורטהיים ככוריאוגרפית מוכשרת עם קול משלה, ועדי שעל כמנכ"ל חכם.

היצירה החדשה של הלהקה, המתגלה כחגיגה, עשויה בכישרון ומתכתבת עם הרפרטואר העשיר שלה. כשהאור עולה מתגלה במה תחומה בקירות. על בליטות בקירות אלו יושבים רקדנים כפריטים בוויטרינה של זיכרונות. שתי רקדניות מתקדמות, כיצורים מעולם בידיוני. שיערן הארוך משוך מעלה, מיתמר כמגדל, איכות תנועתן נהדרת. כשהן מתקדמות נדמה שהן צפות בבטחה ושכל תא בעורן מודע לחלל הסמיך-משהו העוטף אותן.

בהמשך הופכת הבמה למקום שבו היצירה החדשה נמהלת, מתכתבת, עם פיסות של ריקודים קודמים. כך, למשל, אפשר לזהות קטע מסצינת החתונה ב"בורדומינו", שבו הזוג מובל לחופה - אך הפעם התנועה של בני הזוג חופשית ואקרובטית יותר מזו ה"קפואה" והמינימליסטית של הגרסה המקורית. יש בריקוד החדש גם קטעים המזכירים את התנועה המריונטית מתוך "איש החוטים", או את הבלון השחור מ"מאנא". את מקומו של הבלון ההוא תופשים עכשיו עשרות בלונים לבנים המשתייכים לאותה משפחה, וכך הופכת היצירה החדשה, העומדת בזכות עצמה, גם לאתר ארכיאולוגי שבו תקופות יצירה שונות מקבלות טיפול חדש. את הגשטאלט, או את תחושת האחדות, מעניקה לפאזל הזה הקומפוזיציה הבוהקת והצלולה.

לקסיקון התנועה מזוהה עם התנועה האישית של נעה ורטהיים. זו אותה תנועה שראינו בדואט "ורטיגו" - ידיים הנעות ברכות במקצבים של הגיגים, כמו מעלות שאלות אבל לא ממש מצפות לתשובות, שכן התנועה נמסה בדרך להשלמת השאלה וכבר עולה שאלה חדשה. אם תנועות אלו "פרומות" בקצוות, ומקרינות הומניות והקשבה לגוף ולנפש, הרי יש בריקוד גם חומרים "החלטיים" יותר. באלו הטורסו נראה כמשופד על מקל ונע במהירות מצד לצד כמגיב על רוח סערה, והתנועה נקטעת בסיומה על ידי רצף תנועות חדות גדולות, או הטיות גוף, כמו סימני קריאה מודגשים.

ביצירה גם ריקודי "חגיגה" שוצפים שבהם הרקדנים רצים, קופצים למרחק בקפיצות שהמנוע שלהן הוא מרכז הגוף ואילו כפות הרגליים והידיים רפויות. בתוך ההתקדמות הזאת שזורות קפיצות גבוהות במקום, ברגליים מתוחות וטורסו מעט מוטה כדי לשבור את הסימטריה ולחזור לא-סימטריה המאפיינת את לקסיקון התנועה של היוצרת. בקטע אחר הם יוצרים מעגל ונעים ברכות פנימה, החוצה ולצדדים, יוצרים כך את התחושה שהם תוחמים כדור ענקי וגמיש, "מנשימים" אותו, מכווצים, מותחים ומעניקים לו חיים, וגם מעצימים את ההקשבה ביניהם. לעומת זאת, יש גם מעגלים סגורים, שבהם הרקדנים צמודים זה לזה, ידיהם פרושות על כתפי הרקדן הסמוך, נועלות את המעגל בתחושה של ביחד ומעלות על הדעת ריקוד עם.

הרקדנים טובים, בייחוד הרקדניות ובהן מריה סלבק, שון אולס, יעל ציבולסקי ואמי וילונסקי. לגברים אין אותו דיוק היוצר תנועה בוהקת, אבל ביניהם בולט לטובה איל ויזנר בנוכחות הבימתית המעניינת שלו, הנזירית משהו, ובביטחון שהוא מקרין.

את התלבושות, בצבעים של שחור, לבן ואפור, עיצבה רקפת לוי: חולצות ארוכות שרוולים, חלקן מתחרה, מכנסיים החושפים תמיד את את עבודת הרגליים, בעיקר בקטעים הקבוצתיים של אוניסונו. המוסיקה המקורית של רן בגנו, שנעה בין המקצבי הריקודי למסתורי מעורפל, והתאורה היפה של דני פישוף-מג'נטה יוצרות אחדות ומדגישות את ההישגים של להקת ורטיגו.

“ורטיגו 20”, להקת ורטיגו, כוריאוגרפיה: נעה ורטהיים, יוצרת שותפה: רינה ורטהיים-קורן, מוסיקה: רן בגנו, עיצוב תאורה: דני פישוף-מג’נטה, עיצוב תלבושות: רקפת לוי, רקדנים יוצרים: דורי אבן, שון אולס, חן אזריהן, איל ויזנר, אמי וילונסקי, דובדרס לאטקאוסטקס, דור ממליה, ניצן מרגלית, תומר נבות, מריה סלבק, מיכה עמוס, יעל ציבולסקי. מרכז סוזן דלל, 1.2.2013

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ