"סינדרום ירושלים" לא מקיים את ההבטחה

הרקדנים ב“סינדרום ירושלים” הרכיבו אמנם פסיפס 
אנושי מעניין, אבל הגיוון לא בא לביטוי בריקוד עצמו

רות אשל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
רות אשל

"סינדרום ירושלים" היא תוכניתו השנייה של ליאור לב, המנהל זה שנתיים את תיאטרון מחול ירושלים שנוסד בתחילת שנות ה-80 על ידי תמרה מיאלניק. בזמנו היה בו שילוב סגנוני של מחול מודרני, ג'ז ומחול פוסט-מודרני. בעקבות העלייה הרוסית נהפכה הלהקה ללהקת בלט קלאסי. והנה, תחת שרביטו של לב, נעשתה שוב ללהקת מחול עכשווי.

על הריקוד, שנוצר בשיתוף הרקדנים, נכתב בתוכניה שהוא "פסיפס תנועתי של דמויות מירושלים – משחק בין דמיון למציאות". סצינת הפתיחה היא סצינה מבטיחה. הרקדן אשר לב חוצה את הבמה בהליכה אטית, עטוי גלימה לבנה המשתרכת על הרצפה ומעלה על הדעת שובל של גלימה של מלך ואולי אפילו מעין טלית. הוא נעמד, החצוצרות שהודיעו על בואו משתתקות. כפות ידיו מתחילות לרטוט כאשר הרטט מדביק את כל הגוף. אבל עוד לפני שהתנועה מיצתה עצמה ופתחה שערים לעולמות אחרים, היא כבר נקטעה על ידי צחוק. זה צחוק של הוזה שאולי נולד מתוך הפער בין החלום למציאות, אלא שהצחוק אינו משכנע, הוא נשמע כמו שחקן שמבצע הנחיה מבלי באמת לגעת בה ולהקרין את אמיתותה.

מתוך "סינדרום ירושלים". איפה הקסם האמנותי?צילום: סימון בירמן

בהמשך מצטרפים שאר הרקדנים, שאמורים לפי התוכנייה לגלם את הפסיפס של הדמויות. כל אחד מהרקדנים שונה במראה ה"אתני" שלו, והם מגיעים מישראל, טורקיה, אוסטרליה ופינלנד. כולם יפים למראה וגם רקדנים טובים. מתוך קריאה בתוכניה אפשר היה לצפות שהפסיפס לא יתמצה רק בחזות החיצונית, אלא גם בשפת הגוף ובלקסיקון התנועה האישי של כל אחד שייבנה במהלך הריקוד, ושהמפגש ביניהם יצור דברים מפתיעים. אבל זה לא קרה. השפה התנועתית העכשווית נראתה כחיבור של תנועות, מעין קומבינציות, חלקן מעניינות, אבל ללא קשר לדמות ולנושא.

בליווי המוסיקלי, שהורכב מקולאג' של אוסף מלחינים, היו קטעים של מכות רעש, כנראה מכוונים, שאולי ביקשו להעביר את המסר שמשהו "השתבש", אבל הווליום היה חזק והפריע לצפייה. במקומות שונים בריקוד, בעיקר בתחילתו, אפשר היה לזהות את רעיון "השיבוש" ואולי את המעבר בין מציאות לדמיון, כאשר תנועה יצאה מהמסלול שלה, הותקפה במין וירוס של עצבנות, אבל רעיון זה נשאר כנגיעה שלא פותחה.

בריקוד יש מוטיב קבוצתי שחוזר על עצמו, שבו כל הקבוצה מבצעת צעדים באחידות במרחב אישי תוך שינוי כיוונים, כשהידיים שלוחות קדימה בתנועה מעגלית שיכולה לרמוז על כניסה לאיזו תחושת חלום. אבל בין שלכך התכוון היוצר ובין שלא, המוטיב לא פותח דיו לכדי תנועה שיש בה עניין בזכות עצמה ללא פרשנות. בריקוד שזורים מספר דואטים שהמעניין בהם הוא בין שני גברים ומתבצע כשהם על ארבע. כחיות משתעשעות הם קופצים זה על גבי זה. הדואטים האחרים עשויים במקצועיות, חומרים תנועתיים צפויים, אבל מדי פעם יש הבלחות מפתיעות. הריקוד מסתיים בסצינה יפה שבה הרקדנים מתקדמים בגוש על ארבע ועל גבם שוכב כצלוב פרוש איברים הרקדן, אשר לב, עד שהאור נעלם.

הרקדנים טובים ומוכיחים יכולת טכנית טובה. מסקרנים במיוחד הם אשר לב שנראה לעתים כנביא הוזה, עברים אקיי (כנראה מטורקיה) שבלט באישיותו הקורנת ובריקוד סולו, והרקדנית הבלונדינית שצדה את העין ביופיה (קטרי סליפולה מפינלנד). אלא שהריקוד אכן בוצע היטב טכנית, אבל נעדר קסם אמנותי. אולי לא היתה די הקשבה פנימה, שיכולה לצבוע גם את התנועה הקטנה והפשוטה ביותר במגע של פיה. ייתכן וזו בעיה של הכוריאוגרפיה שאין בה די נואנסים של הבדלים בכוח ומקצב, אבל מנהל חזרות ברמה גבוהה היה מוצא דרך להפיק את האמנות מתוך רקדנים מוכשרים אלה. בתלבושות של פרנסואז קוריאט חסר עיצוב, ואולי זה כדי להצביע על רעיון הפסיפס, אבל לא נוצרה אחדות מתוך שוני, אלא ערבוב המעורר אי נוחות.

לסיכום, אין זו תוכנית טובה וגם לא תוכנית רעה, אלא כזו המעוררת תחושה של אי-נוחות משום שהפוטנציאל היצירתי של הכוריאוגרף ושל הרקדנים לא מוצה. הכוריאוגרף לא חפר לעומק כדי לגלות פסיפס אנושי המתורגם לשפת תנועה ופנה אל הפתרונות שהיו בהישג יד, ואילו הרקדנים לא חשפו את צבעי התנועה והאיכויות החבויות בתוכם.

תיאטרון מחול ירושלים, “סינדרום ירושלים” מאת ליאור לב, רקדנים /יוצרים: שרון מרליס בקלי, קטרי סליפולה, עברים אקיי, אשר לב ועומר אסטרחן, עיצוב תאורה: אורי רובינשטיין,עיצוב תלבושות: פרנסואז קוריאט, מרכז סוזן דלל, 5.2.2013

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ