באין תקציבים, יוצרי מחול מקימים קולקטיבים

אחד מאגד כוריאוגרפים שמבקשים אוטונומיה, השני מקבץ מוסיקאים ורקדנים לפלרטוט אמנותי, והשלישי מבקש לערוך הפנינג רב תחומי ובינלאומי. שלושה קולקטיבי מחול חדשים שנולדו כדי להתמודד (ולמחות) עם מצוקת התקציבים

שיר חכם
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שיר חכם

בחודשים האחרונים נודע כי תקציבי התרבות במדינות אירופה ספגו קיצוץ חד: כמעט שליש באנגליה, רבע בהולנד. בישראל נראה כי אין מה לקצץ עוד ועם זאת תמיד יש סיכון לקיצוץ נוסף - על כך מחו הכוריאוגרפים במחאה החברתית של הקיץ שעבר, ומכאן בדיוק נולדה מגמה חדשה: קולקטיבים של מחול שקמו כהמשך למחאה.

"אחרי המחאה של קיץ 2011 הדברים לא צריכים להמשיך להתנהל באותה צורה", אומרת איילה ברסלר נרדי, שיחד עם עינת גנץ ועוד 11 כוריאוגרפים הקימה את הקולקטיב “מעגל יוצרים". "לא יכול להיות שכיוצרת אהיה תלויה בכל כך הרבה גורמים כדי להפיק את יצירתי. עינת ואני עברנו סדרה אינסופית של פרזנטציות; אם כבר התקבלנו לפסטיבל, קיבלנו תקציב שהספיק לכיבוד הערב; וכדי להעלות את היצירה שוב נזקקנו לאלפי שקלים נוספים. לפני חצי שנה הצענו לכמה כוריאוגרפים לעשות לעצמנו פסטיבל, לחשוב על דרך אחרת, אוטונומית, להתנהל כאן, כהמשך ישיר למחאת הכוריאוגרפים".

"מעגל יוצרים"צילום: דודו בכר

הפתרון שמצאו ברסלר נרדי, גנץ ועמיתיהן היה הקמת קבוצה שבה יוחלף המודל העסקי המוכר - של בעלים, מנהל ושכירים - במודל של שותפים המשלמים דמי חבר ומשתתפים באופן מלא בהפקה ובניהול. ועם זאת, החברים ב”מעגל יוצרים” עדיין לא משלמים דמי חבר וגנץ וברסלר נרדי עצמן מעדיפות להגדיר זאת כ”קואופרטיב”. “מבחינת השוויון בנטל, קואופרטיב מתאים לנו יותר מקולקטיב כי חלוקת הרווחים בינינו אינה שווה. אנחנו לא קיבוץ. יש לעבודה ערך שצריך לתרגם למציאות", אומרת גנץ על הקבוצה שהעלתה לפני כחודש את הערב הראשון שלה.

האם זה לא מה שעשו קודמיכם, אלה שהקימו את הפסטיבלים לפני 20 שנה?

ברסלר נרדי: "כן, אבל ל'מעגל יוצרים' יש ייחוד: הוא חוסך בעלויות ההפקה והתיווך, כי אנחנו 13 איש. היום עבודת היוצר נעשית בחלקה הגדול מול המחשב, ואם יש לנו מישהו שמתמחה בכתיבת אפליקציות, או במציאת קרנות, בתאורה, בניהול הצגה ובהפקה, פירוש הדבר חיסכון עצום בכספי תיווך והפקה".

אבל גם יוצר שמתקבל לפסטיבל "הרמת מסך" מקבל טכנאים, הפקה, שיווק וסטודיו.

גנץ: "בזה בדיוק מאסתי. בהתעסקות העצמית, בעוד עבודה לרזומה, בעוד ערב בסוזן דלל. נחשפתי כך אמנם לקהל אחר מזה של 'תמונע', אבל זה נעצר ממילא באיזשהו שלב. ב'מעגל יוצרים' אני נותנת יד למשהו שהוא גם גדול ממני וגם מקדם אותי. לכל אחד בקבוצה יש אינטרס, אבל אנחנו מקדמים אידיאולוגיה של שותפות".

גם ל"הרמת מסך" יש אידיאולוגיה של שותפות – כולם שותפים בטעם האמנותי של המנהל. מה תעשו כשתיאלצו להגיד “לא” לעבודת מחול שלא תאהבו?

ברסלר נרדי: "הציפייה היא שכל יוצר בקואופרטיב יהיה ישר עם עצמו. אנחנו לא רוצות להיות הפסטיבלים שמהם ברחנו. כל מי שנמצא בקואופרטיב סומך על האחר מבחינה אמנותית. אפשר לומר ליוצר שהעבודה שלו עדיין לא בשלה. יש לנו ועדות אמנותיות והכל מתנהל בשקיפות ובדרך ההצבעה".

שלא כמו “מעגל יוצרים”, לקולקטיב המחול "פלייגראונד" - עשרה מוסיקאים ורקדנים המקיימים הופעות אימפרוביזציה חודשיות במועדון "האזור" בתל אביב - אין שאיפות מהפכניות. "החלטנו שלא רק מוסיקאים, אלא גם רקדנים צריכים לג'מג'ם בלייב", אומרת ענבל שחר, שהקימה את הקולקטיב עם החצוצרן ארתור קרסנובייב, אז בן זוגה. "נורא קינאתי במוסיקאים, כי אצלם הג'אם שכיח מאוד, ולרקדנים יש אפשרות לג'מג'ם רק בקונטקסט של אימפרוביזציה, בגאגא או בתהליכי יצירה, אבל כל הדרכים האלו מאוד מוכוונות מטרה. רציתי לעשות ג'אם גם לרקדנים”.

ירדן רז ונדב נאמן, Portraitsצילום: דודו בכר

המוסיקאים של קולקטיב "פלייגראונד" עובדים בתעשיית הרוק המקומית עם הרכבים כמו אבי ליבוביץ' והאורקסטרה, אפרים שמיר, הגרובטרון ושולי רנד; רקדני הקולקטיב הם בוגרי להקות כמו בת שבע, הפקות של סוזן דלל ופרויקטים עצמאיים. לפני כל אירוע של "פלייגראונד" הם מחליטים על כמה חוקי יסוד לסשן האלתור, אך לא כל חברי ההרכב מודעים אליהם. "מה שמעניין אותנו זו ההפריה ההדדית", אומר איתמר גרוס, פסנתרן הקולקטיב. "כל החושים שלך כמוסיקאי פועלים באותו ערב. אנחנו כאילו מסתכלים על סרט שנוצר בלייב וכותבים לו פסקול".

ב”פלייגראונד” גם שבים ומזכירים עובדה לא מוכרת: רקדניות לג'אזיסטים הן כמו דוגמניות לכדורגלנים. "הסיטואציה שבה גברים ונשים מקשיבים זה לזה באופן מוגבר היא סקסית מאוד”, אומר גרוס. “כל חברי הקולקטיב נמצאים בזוגיות, אבל יצרנו לעצמנו מעין מגרש משחקים שאנחנו באים לפלרטט בו את האמנות שלנו, להגשים בו פנטסיות".

וזה עובד בכל ערב?

גרוס: "הזוגיות אמנם התמסדה עם הזמן, אבל ניסינו להזמין אורחים ולעשות חילופי זוגות, וזה עזר. המשימות גם משאירות אותנו ערים למה שקורה. הדבר הבא שאנחנו רוצים לעשות הוא לייבא אלמנטים מאמנויות אחרות, כמו וידיאו–ארט או תאורה. עד עתה יצאנו החוצה מ'האזור' רק לפסטיבל הפסנתר ולפסטיבל ריקודי חדר, אבל אנחנו חושבים על חו"ל".

שחר: "לרקדנים מוסיקה היא עניין טריוויאלי, ולנגנים הדבר הכי מגניב שיכול לקרות הוא לראות אנשים רוקדים על פי המוסיקה שלהם. כשהייתי צריכה לתאר את מטרת ההרכב, כתבתי: ‘כיף טהור’".

כשהמתופף רון אלמוג נשאל מה גילה על קהילת הרקדנים שלא ידע בעבר, הוא משיב: "שהן באמת נראות כל כך טוב, שהן אוכלות ושהן עובדות הרבה יותר קשה מאתנו".

"פלייגראונד"צילום: דודו בכר

"המוסיקאים נחותים יותר בהקשר הזה", מוסיף גרוס, "אנחנו ראשוניים יותר. במחול עובדים עם קונספטים".

כמה רקדנים זרים יש בתל אביב ברגע נתון? "לפעמים מאות", אומרת הרקדנית ירדן רז, 27. ומה עושים עם כל הכוח היצירתי הזה? "הפנינג", משיבה רז, שהקימה עם איש חיי הלילה והדי.ג’יי נדב נאמן את הקולקטיב “Portraits”, המופיע מדי קיץ וחורף בסטודיו “נעים” בדרום תל אביב.

נאמן, שהיה חבר בהרכב הלילי “קידס אפ לייט”, ורז, מאזינה אדוקה ללהקה, הכירו באינסטגרם. הקולקטיב שהקימו מאוחר יותר בנוי מקבוצה משתנה של רקדנים ויוצרים מזירת המחול בארץ. "אני מכיר אנשים מהלהקה הקיבוצית, מוורטיגו ומבת שבע שאני ממש רוצה לראות אותם רוקדים. ויותר מכך, לראות אותם יוצרים", מסביר נאמן, בן 26, את המוטיב להקמת הקבוצה. "בארץ קשה מאוד לפרוץ אם אין לך תווית של 'יוצאת להקת', ואת זה רציתי לשנות", מוסיפה רז, שחזרה באחרונה משהות של כמה שנים בניו יורק, שם היתה שותפה לייסוד קולקטיב בשם "The Current Sessions". "ההופעה היא מעין חלל חזרות, הקהל כאילו צופה בחזרה גנרלית אחת גדולה, והיחסים הפרונטליים נשברים. אין היררכיה או ניימדרופינג של רקדנים וכוריאוגרפים".

אך “Portraits” מונה לא רק רקדנים. יש בו גם מוסיקאים, די.ג’יי, אמני וידיאו וגם אנשי קולנוע. ואיפה בכל זה משתלבים הרקדנים הזרים? בכל אירועי “Portraits” עד כה הצטרפו אלו בהמוניהם לרקדני הליבה, כקהל פעיל. זה רק טבעי, מסבירה רז, בהתחשב בכך שמספר רב של רקדנים באים לארץ לקורסי שיטת הגאגא, ושרבים מחבריהם של הרקדנים הזרים בלהקת בת שבע מגיעים אחריהם לביקור. בין אלה יש רקדנים מלהקות כמו "קארט בלאנש" הנורווגית, "NDT" ההולנדית, "אלווין איילי" האמריקאית ואחרות, ורבים מהם מוצאים עצמם באירועי הקולקטיב.

אז מה בעצם מבדיל אתכם מסדרה של מסיבות?

"קרה שמישהו בא רק למסיבה בסוף הערב, אבל המסיבה היא רק הדובדבן שבקצפת. לפני כן יש אקטים אמנותיים של אמנים שלא סתם יוצאים לבר. אנחנו מאגדים רקדנים שמאסו בשגרה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ