סילבי גילם רוקדת בדרך שלה

גם בגיל 47, הרקדנית הידועה ביותר כיום בעולם, סילבי גילם, ממשיכה להתגרות בחוקי הבלט – ובחוקי הכבידה. לרגל העלאת יצירתה החדשה היא מתוודה מה באמת מרתיע אותה בעולם המחול הקלאסי

ג'ודית מאקרל, גרדיאן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ג'ודית מאקרל, גרדיאן

אני מחכה לסילבי גילם בלובי של מלון ברומא. קבוצת נשים יוצאת מהמעלית. הן מוקפדות מאוד בהופעתן, מצוידות באביזרים הנכונים – כלבים קטנים תחובים להן מתחת לזרועות, תיקי גוצ'י תלויים על פרקי ידיים זעירים – עד כדי כך שכשגילם עצמה מופיעה סוף סוף, היא נראית כמו מתבגרת פרועה יותר מאשר כמו בלרינה צרפתייה בת 47. פניה נקיות מאיפור, שערה הערמוני אסוף בזנב סוס, והגוף המפורסם שלה, הארוך והדק, מוסתר מאחורי מכנסי ג'ינס שחורים וסווטשירט רפוי.

גם הלוגו הענקי שעל הסווטשירט נראה כמאפיין של מתבגרים, אבל הוא לא שייך ללהקת רוק: זה הלוגו של הארגון הסביבתי Sea Shepherd שלוחה קטנה של גרינפיס, נמרצת ממנו, המוקדשת להצלת האוקיינוסים. גילם לא רק מכהנת בוועדה המייעצת לאמנויות ולתקשורת של הארגון (לצד שון קונרי, בריז'יט בארדו ומרטין שין), אלא גם מקדמת את המסר בהופעות שלה – היא מבקשת להעמיד באולם דוכן של מתנדבי הארגון ולאפשר להם להציג את חומרי הפרסום שלו. "בעיני", היא אומרת, "זה מאבק שיש לו ערך אמיתי. אם נמשיך לחסל את הדגים, לא יישארו דגים בים. אם האוקיינוסים ימותו, כולנו נמות. זה פשוט. אנשים אומרים, 'למה את לא מנסה להציל ילדים?' אבל אנחנו טועים וחושבים שבני האדם צריכים להיות במרכז; לאמיתו של דבר אנחנו רק חלק מהשלם. אנחנו עושים נזק נוראי. זה מאבק נגד כסף וכוח, אבל גם נגד הבורות של בני האדם".

לא העליתי בדעתי שנדבר על דגים – אבל גילם מעולם לא היתה אדם צפוי. בגיל 19 היא היתה הרקדנית הצעירה ביותר שקיבלה תואר אטואל (רקדנית ראשית) בבלט האופרה של פאריס. אך כעבור ארבע שנים בלבד היא פרשה, והכריזה שהיא זקוקה לחופש לרקוד בדרך שלה. בתור בלרינה עצמאית ובינלאומית היא התפרסמה בתעוזתה: היא הפרה את חוקי הבלט הקלאסי כשהרימה את רגליה העדינות והחזקות כפלדה לגבהים מסחררים, וקראה תיגר על מוסכמות דרמטיות במשחקה נטול הרגשנות.

קו הפעולה השתנה

היא גם זכתה בתואר "מדאם נו", גברת לא, בשל האינדיווידואליות העיקשת שהביאה לפרשנויותיה: כשהופיעה כאמנית אורחת ברויאל בלט בלונדון, המריבה הלוהטת בינה לבין הכוריאוגרף קנת מקמילן ריתקה את כל בית האופרה כשהועברה בטעות דרך הרמקולים. גילם הודתה לא מכבר בראיון שחוסר הפשרנות שלה היה עניין של גיל: "הייתי שונה אז, פחות גמישה והרבה יותר טיפשה. אבל הייתי גם ביישנית ולא הייתי מסוגלת להסביר את עצמי".

היא אולי התרככה מאז, אבל במקום להאט את קצב הקריירה שלה, היא שינתה את קו הפעולה שלה והחלה לחפש לה שותפים חדשים במחול המודרני ובתיאטרון, ומצאה אותם בדמויות כגון ראסל מאליפנט ורובר לפאז'. עבודתה הטרייה ביותר היא “6,000 Miles Away”, שלוש יצירות מחול שהזמינה ב-2011, ושיוצגו היום (שישי) באלדבורג ובלונדון במאי. היא רוקדת בשתיים מהן, לרבות דואט שיצר ויליאם פורסיית ושמו “Rearray”. "בילי מראה לי כמה צעדים", היא אומרת, "ואחר כך מבקש ממני לפתח את כל האפשרויות. זה תהליך שגורם לי לחשוב ולצחוק – אבל גם יכול להכעיס אותי. אמרתי לו, 'זה בלתי אפשרי, מה שאתה מבקש'. אבל נחמד לדמיין, נחמד להשתגע. אם מגיעים לקצה, לא עושים את זה בגוף אלא בראש".

כשהשניים עבדו יחד ב-1987 היא הזדעזעה מהדרך האלימה שבה שיבש את אוצר המלים של הבלט הקלאסי. "הרגשתי שהוא מוחץ אותי", מספרת גילם. כיום התנועות של פורסיית פחות קיצוניות מבחינה פיסית, היא אומרת, ובעיניה "זה קצת יותר מתמטי ושכלתני".

היצירה “Rearray” מאלצת את גילם ואת בן זוגה לריקוד (ניקולה לה ריש או מסימו מורו, לסירוגין) לדחוק את הגבולות המסוכנים של התנועה. הם מבצעים תנוחות קלאסיות שכמו קורסות פנימה בשצף של פעילות קופצנית, ומשפטים שמתפתלים ומתעוותים כנגד הזרימה הטבעית של הגוף. המחול אינו קל לצפייה, ובוודאי אינו קל לרקדנים – והאפקט שלו הפוך מזה של המחול הנלווה אליו, “Bye”, ריקוד סולו שיצר למען גילם הכוריאוגרף השוודי מאץ אק. “Bye” היא עבודה פשוטה ובוטה הרבה יותר, ולא זו בלבד אלא שהיא נראית אוטוביוגרפית: אנחנו רואים את גילם, בנעלי הליכה נוחות ובקרדיגן, רוקדת בפראות של ילד, בועטת באוויר, אפילו עומדת על הראש. היא צוחקת. "אני חושבת שככה מאץ רואה אותי – מישהי שלא התבגרה. זה נכון שיש בי צד לא לגמרי בוגר. אני לפעמים מתייחסת לדברים בצורה רגשנית מאוד. אני יכולה להשתגע, להתנהג כמו ליצן".

גילם אוהבת לעבוד עם אמנים שמתמקדים בהיבטים שונים באישיותה. אבל פתאום מבזיקה בה "מדאם נו" הישנה כשהיא אומרת שתחום המחול מלא כיום בסנסציות ובפרסום עצמי. "אני רואה הרבה מחול והרוב זה פשוט בלה בלה בלה – יומרנות או מין תרפיה שקרית. כשאמן אמיתי יוצר יצירה, זה צריך להיות הכרח, הדרך היחידה שבה הוא יכול לומר את דברו".

ואז עולה בשיחה מאליפנט והפיסיות הצלולה והזורחת של עבודתם המשותפת מ-2006, "Push". "יש בעבודה שלו משהו שאני רוצה להיות חלק ממנו, מין שירה פיוטית מיוחדת. וברובר אני אוהבת לא רק את הכוריאוגרפיה שהוא יוצר אלא את הידע שלו על ספרים ותרבות – וכל מה שנורא ופתטי ופנטסטי בטבע האדם".

ערכו של הזמן

התרגשות דומה לזה היא חוותה כשקראה את הספר “Pour Seul Cortege”, רומן מאת לורן גודה על מותו של אלכסנדר הגדול. "הספר הזה עדיין הולך אתי. כל כך הזדעזעתי מהפשטות והטוהר שלו. הייתי שמחה לעשות משהו שמבוסס על הספר הזה, אולי דווקא תיאטרון ולא מחול. אני לא יודעת מה יש לי להציע בתור שחקנית, אבל אני אוהבת את הקסם שבמלים. מלים לוקחות אותנו לכל כך הרבה מקומות".

הרעיון הזה לא יתממש בקרוב, היא אומרת. בימים אלה היא מסתפקת בפיתוח הרפרטואר הקיים שלה. "זה משתנה קצת ואני מתבגרת בתוכו – אני מוצאת פרטים וזוויות חדשות". היא גם שמחה להקדיש זמן לארגון הסביבתי, והיא ניסתה לשנות את אורח חייה – החלה להיות צמחונית, הפסיקה לקנות במרכולים. אמנם חייה המקצועיים מחייבים אותה לטוס בעולם (בריטניה, אוסטרליה ורוסיה השנה), אך היא מבלה זמן רב יותר בביתה בהרי שווייץ עם בעלה, הצלם ז'יל טאפי, ועם שני כלביהם. היא החלה לעבוד בגינה בשקדנות: "הגינון מלמד אותי סבלנות, צניעות ואת ערכו של הזמן. אני יכולה להתעסק בזה שעות. אני מצליחה לגדל ורדים בעצמי אפילו בהרים". היא אומרת שהחוכמה שצברה מגידול פרחים בגובה רב חילחלה לתוך האימונים הפיסיים שלה.

גילם אינה מסתירה את הכאב והעייפות המתלווים לשנים החולפות, אבל היא לימדה את עצמה להתמודד אתם: היא מווסתת את שעות האימון, ומבררת בעיות עד תומן במקום לנסות לפתור אותן בכוח בסטודיו. "למדתי להקשיב למה שמתחולל בגוף שלי", היא אומרת, וכשמתבוננים בה על הבמה ברומא, קשה להאמין שבקרוב תהיה בת 48. הכוח הפיסי שלה נותר בעינו, כך נדמה: הזרימה של כפות רגליה, רגליה ועמוד השדרה שלה מפיקים מהקהל גרגורי עונג. בימים אלה מצופה בוהק הנעורים שלה במעטה של אינטליגנטיות, ניסיון ואפילו פגיעות.

הקהל באודיטוריום פרקו דלה מוסיקה קורא לה שוב ושוב לחזור לבמה. היא פורשת את ידיה במחווה מתוקה וצנועה שמסגירה איזה מין כוכבת היא נהייתה. "אני ביישנית", היא אומרת. "אבל אני אוהבת את החופש על הבמה. אני שונאת לפחד – אבל אני צריכה להכניס את עצמי למצבים שבהם אני מפחידה את עצמי. בסופו של דבר אתה דוחף את עצמך וגורם לעצמך לעשות דברים שרק אתה יכול לעשות".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ