שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אורין יוחנן רוקדת נהדר במחול "ברווז"

הבחירה באורין יוחנן לגילום דמותו של הברווז האפרורי מקנה עומק ליצירתו של יוני סוטחי, שהיטיב לתרגם למחול את הרעיון ולפיו מי שבורח מחייו ומנסה רק להתקיים, סופו התעללות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רות אשל

אני מודה שאני תמיד אוהבת לראות את המופעים הרב־תחומיים המועלים בחלל האינטימי של תיאטרון קליפה, מתחם המקרין אווירה תיאטרלית של מקום טבול במסתורין מארץ האגדות. החל בעץ הגדול בחצר הכניסה לתיאטרון, ששורשיו הגלויים משתלשלים מגבוה, דרך פינת התפירה והתלבושות המטורפות בלובי, ועד המנורה הגדולה בתקרה העשויה משיח גדול של זרדי ענפים יבשים, שעליו תלויות צלליות של ציפורים ושזורות מנורות שנדלקות וכבות. חדר המופע עצמו הוא כה קטן, עד שהצופה הופך לשותף סוד להתרחשויות.

"ברווז" הועלתה במסגרת תוכנית שנייה של "זרקור ליצירה ישראלית חדשה", והיצירה בולטת בבשלות ובעניין שבה. נראה שהיא נולדה מתוך הגיגים אישיים של הכוריאוגרף, יוני סוטחי, על מהות החיים, על מי ש”רוצה לשבת בבית, לא להצליח ולא להפסיד, פשוט להתקיים" (מתוך התוכנייה). אדם כזה, לפי סוטחי, נדון בסופו של דבר להתעללות, ל”היאכלות”. את הרעיון הזה מצליח סוטחי לתרגם למחול מפתיע שיש בו גם יופי וגם עמקות.

בעוד שהברווז, לפי סוטחי, הוא יצור אפור וחסר זוהר שרק רוצה לחיות, הוא עשה בחירה מפתיעה כאשר בחר לגילום התפקיד באורין יוחנן, אולי הרקדנית הנפלאה כיום בארץ. סוטחי הכניס את הגוף שלה, שכמו נולד לרקוד, לתוך בגד של רצועות, ספק נוצות ספק פרווה, בגד שאין בו יופי מיוחד, דליל בנוצות וחסר צבעוניות מושכת, אבל בכל זאת פונקציונלי - מין דימוי או השלכה לאדם אפרורי ללא כישרונות וייחוד.

אורין יוחנן מתוך “ברווז”. מתח בין הביצוע האצילי שלה לדמות שהיא מגלמת צילום: גדי דגוןצילום: גדי דגון

מי שמפטם את הרקדנית היפהפייה, הכל כך אנושית למראה, שגורלה לא שפר עליה כשנולדה כברווז, היא הרקדנית מיכל גיל. נמוכת קומה כילדה, טמונה בבגד שמכסה את כל כולה כמסכה, ועל קדמת הבגד שלה, במקום שבו חברות מסחריות מתהדרות לרוב בשמן, יש ציור של שלד או של מלאך המוות. לראשה מין כובע־מסכה מאיים, והיא נעולה במגפיים קצרים, ירוקים ובוהקים, המתאימים יותר לילדה משתעשעת בשלולית מאשר לשליחת המוות.

מרבית הריקוד של אוריין מתנהל כשהיא צמודה לרצפה למלוא אורך גופה, ואנרגיה פנימית, כמו של מים, שוטפת אותה במפנים. אבל בניגוד לברבור, אותה אנרגיה איננה מתורגמת לשיוט אצילי על פני המים אלא מותירה אותה תקועה במקום. כשהיא מתקדמת על ברכיה, זאת התקדמות שיש בה צליעה, גיחוך, העברת המשקל מברך לברך תוך שהיא שולחת מעלה רגל אחר רגל, מציגה את כפות רגליה עם הבהונות הפרושות, הברווזיות.

ההתקדמות היא של מעבר מכשולים טכניים, שמספקים לאורין הזדמנות להראות מקצת מיכולותיה המצוינות כרקדנית. אחר כך היא מצליחה להתקדם, עדיין ידיה על הרצפה, ברגליים משוכלות שנגררות בתנועת ליטוף ומחליקות על הרצפה. אחר כך היא מתכווצת לתנוחות כדוריות מוזרות כמו שרק חיה יכולה לעשות. לאורך כל הסולו הברווזי הזה השפה התנועתית נותרת מסקרנת: למרות שהיא מורכבת ומוזרה, בביצוע של אורין היא נראית צלולה ואצילית. באיכות הריקוד שלה נוצר מתח מסקרן בינה לבין הדמות שהיא מייצגת.

בהמשך, בשיא המאמץ, היא מצליחה לגרור את עצמה ולטפס על פודיום קטן, לנתק את ידיה מהרצפה, ליישר את הגו, ובתנועה נואשת לנופף בידיה כמבקשת להגשים חלום ולעוף. אלא שהברווז למוד ניסיון, ואורין שוב מוותרת וחוזרת לדשדש מטה.

כמו ב’קאט’ קולנועי

אם הקטע הראשון הציג את הדמויות הפועלות, הרי הקטע הבא הוא סיפור האכזריות. הילדה הקטנה במגפיים הירוקים מחדירה את מרפקה לתוך הפה של הברווז בהאכלה כפויה ואחר כך חונקת אותו, תולשת את הנוצות, ומתחת לפרווה החיצונית האפרפרה מתגלות נוצות אדומות טבולות דם שיוצרות יופי ויזואלי של אכזריות. אלה מתפזרות על הבמה כמעיים שפוכים וצובעות באדום בוהק את הנקרה בדרכן. יש כאן מעין סיפור היפה והחיה, אלא שהחיה היא אנושית ואילו היפה היא רצחנית.

בכך לא מסתיים הריקוד, כי סוטחי שומר באמתחתו הפתעות נוספות. כמו ב’קאט’ קולנועי, לאחר שהסתיימה ההצגה של ההתחפשות, פושטת אורין את "עורה" עם הנוצות האדומות, כמי שנמאס לה להתחפש, חוזרת לעצמה המקורי. היא מתיישבת על הפודיום, לוגמת משקה, מעשנת סיגריה. אחר כך יוצאת למכון כושר כדי לעצב את גופה שישמור על יופיו ושם פוגשת את חברתה, הרקדנית גיל, ויחד הן מבצעות קטע שגרתי של אימון וקומבינציות מחול.

וכמו בחלום אלים, גיל לוקחת רובה ומכוונת מטח יריות אל חברתה, שנופלת לרצפה באותו מקום שקודם לכן נרצח הברווז. ושוב קאט. אורין קמה, חוזרת ומתיישבת כ"פאם פטאל" על הפודיום, כאילו נחה אחרי משחק מעורר, ומאחוריה, צמודה, עומדת גיל הקטנה במעיל פרווה של חיה שנרצחה, ומפזרת על אהובתה פתיתי כסף, אולי לאות תודה על השתתפות ב"משחק".

הנגיעות התנועתיות במערכת יחסים של ניצול, של משיכה והתעללות בין אדם לאדם ובין אדם לחיה, מערכת יחסים המהולה במוות - כל אלה יוצרים רבדים ופירושים שונים ליצירה בעלת עומק ועניין רעיוני, המתורגמים לביצוע איכותי במחול.

“ברווז” מאת יוני סוטחי (במסגרת “זרקור ליצירה ישראלית חדשה”), בפסטיבל קליפה אדומה. רקדניות יוצרות: אורין יוחנן ומיכל גיל. עיצוב תלבושות: יוני סוטחי. עריכה מוסיקלית: שי זורניצר. תיאטרון קליפה, 23.2

תגובות