הבן החורג הפורנוגרפי של פינה באוש - מחול - הארץ

הבן החורג הפורנוגרפי של פינה באוש

הסרט התיעודי “על גופתי המתה”, העוסק בשנתיים טרגיות בחייו של דייב סן פייר, מציג את דיוקנו המרתק של הכוריאוגרף הקנדי, שיצירתו נחשבת לציון דרך בעולם המחול-תיאטרון העכשווי

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שיר חכם

אשה מאוננת על עוגת שכבות היא רק דוגמה אחת להתרחשויות ביצירות של הכוריאוגרף הקנדי דייב סן פייר, בן 39. מבקרי מחול נוהגים לכנותו “הילד הרע של המחול המודרני”, ואחד מהם אף אמר כי “סן פייר מהדהד את תיאטרון המחול של פינה באוש, אך בכזאת אינפנטיליות וחוצפה שקשה להאמין”. באוש המנוחה עצמה חשבה אחרת וקראה לסן פייר “הבן החורג הפורנוגרפי שלי”. סרט תיעודי ושמו “על גופתי המתה”, העוסק בשנתיים טרגיות בחייו של סן פייר, יוקרן הערב בפסטיבל סרטי האמנות “אפוס” במוזיאון תל אביב (בנוסף לו יוקרנו בפסטיבל עוד ארבעה סרטי מחול: שלושה תיעודיים - על הכוריאוגרפים קרולין קרלסון ואקרם חאן ועל להקת “פילובולוס” - ואחד עלילתי, “אולי מחר” של כריסטופר פיין האנגלי).

הסרט על אודות דייב סן פייר צולם בין 2008 ל–2010 על ידי בריג’יט פופאר, ידידת נפש שלו ושחקנית ובמאית תיאטרון ממונטריאול. הוא מתעד את המתנתו המייסרת של הכוריאוגרף, החולה בסיסטיק פיברוזיס, לניתוח השתלת ריאות. לצד ראיונות עם רקדנים ושחקנים שעובדים עם סן פייר, הסרט מציג שלוש שיחות טלפון קריטיות מבית חולים שבהן הוא מתבשר על תורם ריאות פוטנציאלי, אך רק אחרי השלישית, ביוני 2009, ניתוח ההשתלה יוצא לפועל. סן פייר עובר אותו בהצלחה יתרה. פופאר מספרת בשיחת טלפון ממונטריאול כי ריאותיו פועלות כיום בתפוקה מלאה לראשונה בחייו, וכי הוא חזר לרקוד ונמצא בעיצומו של סיור הופעות אירופי.

מתוך יצירתו של דייב סן פייר, “Bibelot”. אינפנטיליות וחוצפהצילום: פרדריק צ'ייס

מלבד המסע הרגשי שמתעד את מחלתו, שמובא ברגישות וללא פאתוס מיותר, מוצגים בסרט קטעים רבים מיצירותיו של סן פייר. “מנקודת מבטי”, מסבירה פופאר, “המחלה היא הבסיס לעבודתו של דייב. שתי היצירות המתועדות בסרט, 
‘A little bit of Tenderness for Crying Out Loud!’ ו’Bare Naked Souls’, שהוצגו בעשור הקודם, נמצאות בדיאלוג עם מחלתו ומושפעות מהתסכול האדיר שלו מאי-יכולתו לרקוד”.

בסרט סן פייר אומר שהוא מסוגל להריח את המוות על הכרית בבוקר. “היינו מודעים אליו כל הזמן”, אומרת גם פופאר. “זה היה חדר המתנה משותף לחיים או למוות. דייב ביקש ממני לסיים את הסרט גם אם ימות”.

בכל היצירות של סן פייר יש רקדנים עירומים רבים על הבמה ולאורך כל היצירה. זהו עירום נטול מיניות, שמטרתו אינה חשיפת הגוף, אלא אינסוף אפשרויות החשיפה של המנגנון הנפשי.

היצירה שבה פרץ לתודעה היא “הפורנוגרפיה של הנפשות” מ-2004, שהיתה לראשיתה של טרילוגיה ושמה “סוציולוגיות ואוטופיות עכשוויות”. “הפורנוגרפיה של הנפשות”, שזיכתה את יוצרה בפרס “Mouson” בפסטיבל מחול בפרנקפורט, נפתחת עת כמה רקדנים המוסווים בקהל מפריעים לסדר הטוב: זוג מחפש מטרייה שאבדה לו, רקדן נופל על איש בקהל. “ברוכים הבאים”, מישהי נעמדת פתאום, “כרגע שרדתם את 20 הדקות הראשונות ביצירה של דייב סן פייר!”

קהלים רבים בכל העולם נראו נלהבים להפקיד את הישרדותם בידי המחול הרדיקלי הזה של סן פייר, שלא שובר את הקיר הרביעי אלא מנתץ אותו לאבק. 
ב–”A little bit of Tenderness for Crying Out Loud” הוא הריץ את רקדניו עירומים מעל כיסאות הקהל המובך, דבר שעיצבן במיוחד כמה מבקרי מחול מה”גרדיאן”. אחרים סיפרו שרקדנים פערו בפניהם את ישבנם ושיפשפו בהם את איברי מינם.

סן פייר הוא רגע באושי חדש של מחול–התיאטרון: בדומה לה, הוא משתמש בצוות גדול של רקדנים ושחקנים, זמן יצירותיו כמעט אפי, הוא עוסק בנושאים אוניברסליים כמו סבל ותשישות אנושית ומשתעשע עם האייקונים הפופולריים בתרבות. ב”פורנוגרפיה של הנפשות”, למשל, שכר חשפן שירקוד לצלילי באך, וכן ליהק אשה שמנה מאוד שרקדה עירומה סולו מ”אגם הברבורים”. מבקרת המחול אלכסנדרה רדגרייב כתבה כי יצירה זו היא “מונטאז’ שובר לב בדיוק כמו שהוא צ’יזי”.

לפני שנים אחדות אמר סן פייר: “לפעמים אני תוהה איך אנחנו מקבלים כל כך הרבה תשומת לב”, אמר ארבע שנים לאחר מכן, “אנחנו להקת מחול, לא להקת רוק”. האם זו היתממות? סן פייר הרי מציג עירום, דם, אוננות ואלימות, ורקדניו תמיד צועקים, צוחקים או בוכים, ובכל מקרה קולניים מאוד. הוא עצמו תופש את הופעותיו כ”התרחשויות”, כלומר כל הופעה היא בעיניו סיכון מפחיד, אך מעורר. “לפעמים אני אומר לרקדנים – נעשיתם טובים מדי, זה לא מעניין”, אמר באותו ראיון, והוסיף כי לעתים הוא משנה קטעים שלמים דקות לפני העלייה לבמה. אריק רובידו, רקדן בלהקה, אמר בראיון: “לרקוד אצל סן פייר זה כמו להיות אוזי אוסבורן בגוף של פרימה בלרינה”.

לא רק הרקדנים נדרשים לבדוק את גבולותיהם ביצירותיו. יצירתו ”A little bit of Tenderness for Crying Out Loud” נפתחת כשהדמות הראשית, סברינה, מודיעה לקהל כי “לא מדובר רק בנו כאן על הבמה. אתם נאיבים אם אתם חושבים שאתם מוגנים”, ומיד נורית חבורה מצחקקת של גברים עירומים לעבר הקהל. היצירה מציגה סדרה של אירועי אונס ומוות, לצד התייחסויות לאסונות כמו הפיגוע במגדלי התאומים והצונאמי בתאילנד. בתיאטרון של סן פייר, כולם אחראים למה שקורה על הבמה”, כותבת רדגרייב, שגם ריאיינה את הכוריאוגרף. “הוא דורש מהקהל להיות כל הזמן באינטראקציה עם המופע. תיאטרון–המחול הזה הוא רגע חדש של קתרזיס קולקטיבי”.

דייב סן פיירצילום: Sandra Lynn Belanger

ביצירתו האחרונה של סן פייר, השלישית בטרילוגיית האוטופיות, “Thunder”, שעלתה באמסטרדם ואחר כך בביאנלה למחול בליון ב–2012, התייחס דווקא למצבים כמו השתוקקות והתאהבות, שמלווים כמובן בדיכאון ובייאוש. הגוף אצלו, כרגיל, במצב חירום. כל אחד מהרקדנים לובש זוג כנפי מלאך לבנות, וכולם עירומים כל השעתיים. סצינות מסוימות הן מחוות מובהקות לתיאטרון המחול של באוש.

הסרט “על גופתי המתה” קרוי על שם יצירת סולו מרגשת של סן פייר מ–2009, שעוסקת במחלתו. אחת מרקדניותיו הקבועות וחברתו הטובה, אנריקה בושה, מספרת בשיחת טלפון ממונטריאול כי “ראינו את השינויים שעוברים על גופו די מהר. הוא נעשה עייף ולא היה מסוגל לרקוד. הוא היה זקוק לחמצן”. בפברואר 2006 רקד בפעם האחרונה ב”פורנוגרפיה של הנפשות”.

בראיון לרדגרייב מתברר שסן פייר שהוא טיפוס מתבודד, שלעתים נשאר בבית במשך שבועות כשהטלפון מנותק. בו בזמן, הוא אדם מצחיק ואינטליגנטי. על השאלה אם הוא אדם מאמין ענה: “אני אדם שמאמין באדם אחד – בעצמי”. בתשובה לשאלה “מה עושים עתה כשהנפש חשופה לגמרי?” אמר: “אני מפחד שלא אשאיר חותם. אני מפחד שלא אתאהב שוב. אני מפחד שאתאהב. אני מפחד לשכוח. אני מפחד להישכח. אני מפחד לא להחזיק שוב מישהו בזרועותי, לעולם לא לתנות אהבים, רק להזדיין. אני מפחד מכאב. אני מפחד למות לפני אמי ואבי. אני מפחד שלא תהיה לי השראה, שעיני לא יזהרו שוב”.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ