שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ג'ין באטלר רוקדת בין העולמות

הכוריאוגרפית והרקדנית ג’ין באטלר מציגה שילוב ייחודי של מחול עכשווי עם שורשים איריים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
קלאודיה לה רוקו, ניו יורק טיימס

הכוריאוגרפית והרקדנית ג'ין באטלר זוכרת את הרגע שבו לימדה את עצמה לקפוץ גבוה יותר. היא היתה בת 13 לערך וכבר "קפצה שעות", כדבריה, ללא הצלחה. ואז תפסה את הפטנט. "זו היתה הארה", היא אומרת, מצונפת על ספה בדירה שהיא חולקת עם בעלה בברוקלין, אצבעותיה עוטפות ספל תה גדול. התפעלות שקטה נרשמת בקולה. "כופפתי את הברכיים וזינקתי כמו קפיץ, וחשבתי, 'או-קיי, אני יכולה לעשות את זה'".

באטלר, בת 41 (בגזרתה הדקה ובשערה הערמוני והארוך היא נראית לפעמים הרבה יותר צעירה), עדיין מתבסמת מהיכולת לפענח דברים בסטודיו. ריקוד הסולו החדש שלה, "Hurry" (חיפזון), שעולה בבכורה בימים אלה ב-Danspace Project בניו יורק, הוא מחקר רב-רבדים בתנועה: מה הגוף מסוגל לעשות ומה לא; כל ציוני הדרך התרבותיים והאישיים מסתחררים סביב פרטים קטנים לכאורה, כגון הרמת היד בזווית מסוימת לעומת זווית אחרת.

ג’ין באטלר, מתוך "Dancing On Dangerous Ground", 2008צילום: NY Daily News via Getty Images

חייה של באטלר השתנו כמובן מאז אותם ניסויים מוקדמים בקפיצה. היא זכתה לתהילה עולמית בעת שרקדה שלוש שנים בתפקיד הנשי הראשי בלהקת "ריברדאנס". כיום היא מכירה היטב את המונח המקצועי לכיפוף הברכיים שאיפשר לה לזנק מעלה באוויר: פלייה. “באותה תקופה לא הכרתי את המלה", היא מספרת. "אין שום פלייה בריקוד אירי".

באטלר יודעת כי תמיד יקשרו אותה ל"ריברדאנס", אך זהותה האמנותית כבר חורגת הרבה מעבר לכך. ועם זאת, היא אינה מתנכרת לשנות החניכה שלה, עת גדלה בלונג איילנד כאירית-אמריקאית שהשתתפה בתחרויות חשובות לריקוד אירי. במקום להמציא את עצמה מחדש לחלוטין או לבחור בפרויקטים מסחריים שמן הסתם יכלו להיות זמינים מאוד לדמות מפורסמת שכמוה - היא פתחה בפרק ב' עדין בהרבה, כזה המשלב עבר והווה. .

"הבחירה האמנותית של ג'ין היא פריצת דרך, בהתחשב במעמד שלה כרקדנית ובפרופיל שלה", אומרת מרי נונאן, מנהלת תוכנית המאסטר למחול עכשווי באוניברסיטת לימריק שבאירלנד, שבאטלר השלימה את הלימודים בה ב-2005. "בעיני היא הציבה בכך אמת מידה משלה. זה לא מיזוג קל. יש בדרך הזאת משקל ויושרה, והרבה כבוד הן למחול המסורתי והן לתחומים החדשים שהיא יכולה לחקור בד בבד בתוך המחול העכשווי".

ב"Hurry", המחול שלה מאופיין הן בהומור והן באיכות קצבית חושנית, אפשר לזהות את מוצאה האירי בזקיפות המרשימה של גופה ובדיוק הזוויתי של תנועותיה (באטלר אומרת שהיא מרגישה קרבה למרס קנינגהם). המחול גם שקוף ושברירי. במקרים רבים היא אינה מתנועעת, או כמעט שאינה נעה, כאילו היא בודקת את האוויר במחווה קטנה או בסדרה של הזחות משקל עדינות. ההתמקדות שלה היא פנימה, אל תוכה; יש שם דרמה, לא ספקטקל.

התפתחות היצירה של באטלר מרשימה בדמיונה לזו של דמות מפורסמת נוספת מ"ריברדאנס", הרקדן והכוריאוגרף האירי קולין דאן, אף הוא בוגר אוניברסיטת לימריק, שאתו היא יצרה את "Dancing on Dangerous Ground" ("לרקוד על קרקע מסוכנת"). זו היתה הפקה מסחרית שביקשה להציג מחול אירי בצורה אמנותית. היא ירדה בשנת 2000, חצי שנה בלבד לאחר שעלתה, אף על פי שהמבקרים חלקו לה שבחים. אחרי כן, מספרת באטלר, "התלבטתי זמן רב מה לעשות. אבל לא הייתי מוכנה שזאת תהיה חוויית הריקוד האחרונה שלי".

את לימודיה בלימריק החלה אף שלא היתה בטוחה שתסיים אותם. אבל בסופו של דבר החלה נמשכת אל עולם המחול העכשווי בניו יורק. כשעברה לעיר, ב-2006, היא נכנסה אליו בדרכה הייחודית, ולפעמים השתתפה בפעילויות שמתאימות לאמנים הרבה פחות מנוסים ממנה.

ג'ין באטלרצילום: NYT

באטלר הלה לכתוב ב-"Critical Correspondence", עיתון יומי מקוון של מעבדת המחול העכשווי "מחקר בתנועה”, ורקדה בלהקתה של הכוריאוגרפית הצעירה ג'ן רוזנבליט בסדרת "סטודיו" הצנועה של "דאנס תיאטר וורקשופ". היא השתתפה בשיעורי מחול שונים, בהם בסדנה של הכוריאוגרף החשוב טרי אוקונור. היא התאהבה בעבודתו אחרי שצפתה (כמה פעמים) במחול שלו “Rammed Earth” מ-2007 וביקשה ממנו ליצור למענה עבודת מחול סולו. היצירה, “Day”, הוצגה לראשונה ב-2010 וזכתה בשבחי הביקורת. "ההבנה שלה חוצה את גבולות הז'אנר, ולכן הפקדתי את העבודה שלי בידיה בלב שלם. הייתי בטוח במניעים שלה”, אומר אוקונור. "מרשימים אותי אנשים שלא משליכים את העבר במחווה מפוארת של ביטול אלא כוללים אותו בהווה – לא כנקודת התייחסות אלא כמנוע שדוחף לשינוי".

באטלר מצדה מתענגת על החופש להתפתח ולחקור מעבר לזוהר של אור הזרקורים והסלבריטאות. על מעמדה באירלנד עשויה להעיד האנקדוטה שמספרת הכוריאוגרפית והרקדנית ג'ודי מלניק, חברתה: לפני כמה שנים, כשעבדה בדבלין, "כשהרגשתי בודדה הייתי הולכת לספריית הווידיאו, כי תמיד הקרינו שם ברקע את 'ריברדאנס'". בניו יורק, לעומת זאת, אומרת באטלר, "אני מרגישה שאני יכולה לטוס מתחת לרדאר – ולעבוד", ומדגישה בחיוך את המלה האחרונה. "זה מבורך".

חיבתה לעבודה קשה ניכרה בחזרה שהתקיימה בלופט בסוהו בדצמבר; באטלר התאמנה שוב ושוב על רצף של צעדים מורכבים אף שסבלה מהצטננות קשה. היא התעקשה להמשיך לעבוד, למרות דאגתו של ג'ון קינזל, כוריאוגרף ורקדן מוערך המביים אותה ב"Hurry".

"אף פעם לא עבדתי עם אדם שיש לו היסטוריה עמוקה ומובנית שנטועה כל כך בעבודה צורנית ומסוגננת", אומר קינזל. "כמה מהניסיון שלי יכולתי לתרום לה ולחלוק אתה? במסגרת הדיאלוג הזה הטלנו ספק ברעיון של ליצור משהו יש מאין – מאין בא החומר? – וחקרנו את הדחף הראשוני שלה ביחס ליצירה, שהיה קשור מאוד לחזרה לאוצר המלים של ריקוד הסטפס האירי. פירקנו אותו, בחנו אותו מחדש".

בתוך עבודת הפירוק הזאת, עמידה שקטה ופשוטה על הבמה – דבר שלא היה יכול לקרות לעולם בריקוד אירי, מדגישה באטלר – יכולה להיטען במשמעות רבה. "איך עושים את זה, פשוט להיות על הבמה?" היא שואלת. "את במצב הפגיע ביותר שלך, אבל בו בזמן את גם הכי חזקה. הכל עלול להשתבש, אבל גם יכול לקרות משהו יפהפה".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ