מבת שבע לשרון אייל ובחזרה: בובי סמית יורה חיצים - מחול - הארץ

מבת שבע לשרון אייל ובחזרה: בובי סמית יורה חיצים

אחרי שעזבה את 
בת שבע לטובת הלהקה של שרון אייל, וחזרה כעבור חודשים ספורים - הרקדנית בובי סמית מעלה מחול משלה. מה הביא את הרקדנית האמריקאית להשתקע בישראל, מה הוביל לזיג-זג שלה בין הלהקות ומדוע היא 
מכנה עצמה משוררת 
של מחול

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שיר חכם

האמנותי והאישי, כך נראה, שזורים לבלי הפרד אצל בובי ג’יין סמית. הרקדנית האמריקאית, בת 29, השתלבה בלהקת בת שבע לפני כשמונה שנים. לפני כשנה עברה ללהקתה של שרון אייל - אך כעבור חודשים ספורים בלבד חזרה לבת שבע. כעת היא מעלה ערב ראשון פרי עטה, מחול ושמו “Arrowed”, שתבצע יחד עם שאמל פיטס, רקדן אחר בבת שבע.

סמית, בתם של מאמן בייסבול ומטפלת משפחתית שגדלה במדינת אייווה, התקבלה לבית הספר הניו-יורקי לאמנויות הבמה ג’וליארד לאחר התיכון, אך למדה שם רק כשלוש שנים מתוך ארבע. היא פגשה שם את אוהד נהרין, המשתף פעולה עם המוסד זה שנים, וב-2005 עברה לישראל כדי לרקוד בלהקת בת שבע. “ניגשתי לאוהד ואמרתי לו שאני רוצה לרקוד אצלו”, היא מספרת. “הוא אמר לי, ‘תעברי לישראל’, וכך עשיתי”.

סמית עם שאמל פיטס ב"“Arrowed”צילום: גדי דגון

מה ידעת על ישראל לפני שעברת לכאן?

“בג’וליארד לא היה לי אפילו דרכון. מעולם לא עזבתי את ארצות הברית. עכשיו אני חושבת שהייתי כל כך מטופשת ובורה אז. כל מה שידעתי זה שאני רוצה לרקוד בשביל אוהד. אני לא חושבת שאפילו ידעתי איפה ישראל נמצאת על המפה. הורי כמובן לא רצו שאעבור, הם פחדו, אמרו שישראל מסוכנת. אבל הם ידעו שאין להם ממש בחירה”.

על שנות עבודתה בבת שבע היא מספרת: “זה היה מטורף. בהתחלה, כשרק נכנסתי, הרגשתי שאני לא יכולה להבחין יותר בין טוב לרע בדרך שבה אני רוקדת. הייתי אבודה. אבל המפגש הזה הוביל אותי למשהו חדש – מעולם עד בת שבע לא הרגשתי בטוחה להיות חלשה, בריקוד או בחיי האישיים. האימון הרב שעברתי הביא אותי לחשוב שאני צריכה להיות חזקה כל הזמן. עם אוהד זו היתה הפעם הראשונה שיכולתי להיות חלשה”.

האם יש הבדל בעבודה עם שרון אייל לבין זו שעם נהרין? הרי עזבת את בת שבע בשביל להקתה החדשה.

“אני לא מרגישה שהם שונים. באמת. זה כמו להגיד כמה שונה אתה מרגיש במסעדה הזאת בהשוואה לאחרת. אצל שרון זה היה פשוט בית מסוג אחר, וגרתי בו, אבל מה שקרה בתוכי נשאר עדיין אותו דבר – הסיבה שאני רוקדת, הטקסטורה של התנועה, הרגש, ההקשבה, העדר הפחד. מה שכן, לשרון יש דרייב מטורף”.

בחודשים הספורים שהיתה בלהקה של אייל הספיקה סמית לנסוע עמה לשוודיה להפקה חדשה שיצרה הכוריאוגרפית ללהקת בלט גוטבורג ולבצע את התפקיד המוכר שלה ביצירה “House”, שבו במשך כמה דקות היא צועדת מחלקה האחורי של הבמה אל קדמתה בעירום מלא. “בעירום הזה הרגשתי הכי בטוחה שיש”, היא מספרת. “הייתי מוגנת לגמרי בלהקה של שרון. זה היה צוות פנומנלי של אנשים”.

מדוע חזרת לבת שבע אחרי זמן כה קצר?

“רציתי להיות קרובה לאוהד. העבודה עם הגאגא היא מחקר של חיים, שלא יכולתי להרגיש רחוקה ממנו”.

על עזיבת הלהקה של אייל היא אומרת: “אני לא ממש מרגישה שעזבתי אותם. הגדילה שלי עם אוהד כאמנית לא נגמרה. את בת שבע, למשל, עזבתי בזמנו כי הרגשתי שאני צריכה שינוי משמעותי בחיי האישיים. הרגשתי תקועה, ריקה והשתוקקתי לברוח. אני לא בטוחה ממה. זה די ברור שלא מבת שבע עצמה, כי ברחתי אליה בחזרה. אולי רציתי ליצור לעצמי מכשול כדי לחוות יותר דברים בעולם. פחדתי לעזוב ונעשה לי יותר מדי נוח. שאלתי את עצמי מה יהיה עם הקול שלי, מה לי יש להגיד, מה יוצא החוצה ממני ולמה אני עדיין בישראל. ממש היה הכרחי שאעזוב. ובאמת עזבתי, הרגשתי עוזבת בכל נים שלי”.

בשנותיה בבת שבע יצרה עבודות קצרות, שלדבריה, “תמיד עסקו בכך שאני בתפקיד האשה, בשאלה מהי ההרגשה להיות אשה. השתמשתי בסקס כדי ליצור אמנות. יום אחד אמרתי לעצמי שאני רוצה להיות יותר מבחורה, שאני יכולה להגיד דברים יותר חשובים לעולם”.

לאנשים קרובים שהיא עומדת לעזוב נוהגת סמית להעניק שמיכות שהיא עצמה תופרת ומפתחות. “לאוהד יש הרבה מפתחות”, היא מתוודה, “בכל פעם שחשבתי לעזוב אותו נתתי לו מפתח”. כשהיא נשאלת על הרומן הידוע שלה עמו - שנמשך שלוש שנים בעת שרקדה בבת שבע - היא מבקשת לא להגיב. גם על חיי האהבה העכשוויים שלה היא מבקשת שלא לומר דבר.

היא מוכנה לומר שנהרין השיא לה עצות מועילות מאוד בנוגע ליצירה. “הוא עזר לי להבין שיש צבעים רבים לכבדות. אני מקווה מאוד שיום אחד אבצע אתו את ‘Arrowed’, כי הוא השראה ענקית בחיי. זה יהיה מדהים”.

מאז שנכנסה לאנסמבל בת שבע באוגוסט 2005 ועד היום, חוץ מהחודשים שבהם עבדה עם אייל, רקדה סמית בכל יצירותיו של נהרין, לרבות אלה משנות ה–90 שהוצגו מחדש, כמו “מבול”, “אנאפאזה” ו”זינה”, אחרות מתחילת המילניום כמו “ממותות” ו“שלוש” ועוד רבות. עם זאת, נדמה שהיא בלטה יותר דווקא ביצירותיה של אייל, ובמיוחד בתפקידים הראשיים ב”עבודה של חופש”, ב”מאקרובה קאביסה” וב”ברתולינה”, שהיו כרוכים בחשיפה רגשית עמוקה מצדה והתאפיינו באווירה כללית של אקסהיביציוניזם. הטמפרמנט של אייל הלם היטב את דרך ההתבטאות הבימתית של סמית, את ההתמסרות הרגשית והפיסית הטוטלית. אשר לתפקידה ב“House”, נדמה שסמית לא רק היתה היחידה שיכולה לבצע את התפקיד, אלא שהוא נתפר למענה.

בובי סמית ב"שדה 21" של אוהד נהריןצילום: גדי דגון

היא עצמה אומרת, בתשובה לשאלה על היצירות שביצעה: “ב’ממותות’ הרגשתי מאוד מכווננת בזכות הקשר המיידי שהיה לנו עם הקהל. זה דרש ממני פתיחות ופגיעות והגביר את הכנות שלי. אצל שרון הרגשתי שהעולם של ‘House’ מאוד צלול וברור, כמו קפיצה למים קרים. אבל אני לא מרגישה שאם יש לי תפקיד גדול יותר זה בהכרח אומר עלי משהו כרקדנית”.

קול משתנה

על "Arrowed" החלה סמית לעבוד לפני כשנתיים, במסגרת הסדנאות “רקדני בת שבע יוצרים” המתקיימות בלהקה, ואת עשר הדקות הראשונות של היצירה העלתה בשנה שעברה. הערב (חמישי) היא תציג לראשונה מופע באורך מלא, והיא מצטרפת כך לרקדנים אחרים שבת שבע מארחת את יצירותיהם, כמו אריאל כהן, נועה צוק, גילי נבות ואלה רוטשילד.

"Arrowed" היא דואט של שעה שבנוי כראיון. הוא מציג את השיחה, סיטואציה פשוטה לכאורה, כפעולה אינסופית. שני רקדנים, גבר ואשה, ישובים על רמקולים ומשוחחים באנגלית. הישיבה על רמקולים, מספרת סמית, היא רעיון של נהרין. הגבר מצווה על האשה, לעתים היא מדברת והוא מקשיב, הוא פוצח בסדרה של שאלות חודרניות והיא לעתים לא עונה. ההעמדה של סמית פשוטה, יש זרקור אחד של תאורה והשניים נראים תלושים מזמן ומקום, מרחפים. הדיבור הוא שמותיר סימנים. סמית אומרת שמקור ההשראה שלה הוא הדיאלוג המוכר מהסרט "פאריס, טקסס" של וים ונדרס, שבו הגיבור פוגש את אהובתו לשיחה שבה היא אינה מזהה את קולו.

"מאז ומעולם עיניין אותי כמה מסתורין וסאב-טקסט יש בשיחה", היא אומרת. "כמה אנו יכולים לשנות בתשובה שלנו את מה שאחרים חושבים עלינו. לדוגמה, אני יכולה להרגיש שאני מכירה אותך, אבל כשאשאל אותך שאלה חדשה, ייפתח בפני עולם. מעניין אותי כיצד שאלה יכולה להיות ספציפית ובה בעת אוניברסלית".

סמית, שאינה דוברת עברית, מספרת שהיא מתכוונת ליצור גרסאות שונות של "Arrowed" בשנים הבאות. "יכול להיות שיום אחד אני בת ה–28 אראיין את עצמי בת ה–82, כלומר זה לא חייב להיות שני רקדנים בסינכרוניזציה”, היא מסבירה. “מה שמעניין אותי במיוחד בראיון הוא שאת אף פעם לא יודעת עד הסוף אם את רוצה להיות הנשאלת או המראיינת. בחיי אני תמיד שואלת הרבה שאלות. שאלה אמיתית למעשה מופנית לעצמך".

סמית היא זו שכתבה את הטקסט לעבודה. אבל אף שהיא כותבת טקסטים בעלי מאפיינים פואטיים הן לבמה הן למגירה, היא מספרת שכמעט אינה קוראת מחזות ושירה. גם בהופעות מחול אינה מרבה לצפות. היא כן קוראת מספרי ג'ק קרואק וצופה בסרטים של ג'ון קסווטאס. “אני מתייחסת לקרואק, למשל, כאל שירה ומושפעת מאוד מספרות אמריקאית. הייתי מכנה מה שאני עושה פואטיקה חזותית”, היא אומרת.

הטקסט של ”Arrowed” מכיל בה בעת שאלות קיומיות כמו "מי את?" ו"מאין באת?" לצד תפילות, ציוויים ("עמדי ופרשי את ידייך") ואף שאלות תיאולוגיות. "מה זה אומר עלי שאני לא מאמינה באלוהים אבל כן מתפללת?" היא אומרת, "השאלות האלה הן לכאורה קלישאות, אך לא כשמציבים אותן יחד".

ארבע גרסאות כבר יצרה סמית ל”Arrowed”: הראשונה של עשר הדקות לסדנאות היצירה של בת שבע; השנייה, שביצעה עם השחקן האמריקאי אוסקר אייזק (ששיחק בין השאר בסרט "Drive"), אמורה להיות לסרט קצר; השלישית, שאותה ביצעה בחורף על פסגת הר בשוודיה עם הרקדן תום וינברגר, הונצחה בסדרה של תמונות סטילס. הרביעית עולה עתה באורך מלא.

סמית ביצירה חדשה של בת שבע, "החור"צילום: גדי דגון

לדבריה, "Arrowed" אמורה להפוך לסדרה של עבודות מכל תחומי האמנות – מחול, קולנוע, תיאטרון, סטילס, ספרות – שתתעד ראיונות שונים. "בכל פעם שאני עושה את 'Arrowed' אני מתעדת אותה, כי התיעוד הוא הדבר הכי חשוב, הוא ההופעה האמיתית”, היא אומרת. “הארכיון של כל הראיונות של 'Arrowed’ הוא למעשה היצירה – הדרך שלי להתבונן בי ובאנשים שעמי מזדקנים, לראות איך קולי משתנה וכיצד העולם משתנה עם השנים".

שמה של היצירה "Arrowed" מכיוון ש"אני מאמינה שיש חצים בכל מקום שמייצגים את מה שמגיע אליך ואת מה שאתה שולח, את מה שאתה אומר ואת מה שאתה מסתיר. יש לי קעקוע קטן של חץ על הצד הפנימי של המרפק".

בילדותה למדה סמית התעמלות אמנותית, וכבר בהיותה בת 12 עזבה את בית הוריה כדי לרקוד בבית ספר לבלט בוויניפג שבקנדה. לדבריה, "זרקו אותי משם אחרי שנתיים, לא נועדתי להיות בלרינה". יא למדה בתיכון לאמנויות בצפון קרוליינה ושם גילתה את הכוריאוגרפיה ואת המחול העכשווי. "Arrowed", היא מספרת, נולדה בעצם כבר אז, כשהחלה לכתוב בגיל ההתבגרות. "בתחילה היה מדובר ב'אני', אבל היום אני כבר כותבת מתוך 'אנחנו', 'זה' ו'הם'. אני תמיד מתחילה במלים, ומדברת לעצמי גם בזמן שאני רוקדת".

הכוריאוגרף היחיד שהיא שואבת ממנו השראה הוא נהרין, מכיוון ש”הצורה שבה הוא תופש זמניות היא עצמה שירה”. אשר למעבר שלה מרקדנית לכוריאוגרפית היא אומרת:“אני לא רוצה להיות כוריאוגרפית. אני רואה בעצמי סוג של משוררת במחול, שעושה מה שהיא צריכה לעשות ללא הגבולות של הגדרות וכותרות. רקדן, כוריאוגרף - בשבילי זה אותו דבר. ‘Arrowed’ יהיה הדבר העיקרי שלי בשנים הקרובות ואני לא יודעת אם אצור משהו אחר. מה שכן, הדרך המוכרת שצריך לעשות כדי להיות כוריאוגרפית לא מתאימה לי. אני ממש לא אוהבת להגיד לאנשים אחרים מה לעשות. להיות כוריאוגרפית פירושו המון אחריות, ואני מרגישה שאני צריכה לחקור עמוק יותר בתוך עצמי.

“כרקדנית”, היא ממשיכה, “אני מנסה להיות הכי כנה ופתוחה שאני יכולה, כל הזמן מנסה להסיר ולקלף החוצה. לפעמים שום דבר לא יורד, אבל בליבה זה מה שאני מנסה לעשות. הטמפרמנט הזה אכן עובד עם היצירות של שרון, אבל גם בקשרים אישיים, למשל. אני לא תמיד נהנית מלהיות כנה, אבל כאילו נדחפת לעשות זאת”.

שרון אייל אומרת שסמית היא “פנומנל רגשי. היא אחת הרקדניות הטוטליות ביותר שאני מכירה. יש בה מצד אחד משהו שקשור לאדמה, שורשי, ומצד אחר משהו ספיריטואלי. אני מרגישה את זה ביכולת שלה לפרש, וביצירה שלה. מאוד התחברתי ל’Arrowed’”.

מדוע לדעתך היא הצטרפה ללהקתך תוך כדי ההתנתקות מבת שבע?

אייל: “כל מי שהצטרף עשה זאת מפני שהוא הרגיש שהוא צריך. מלבד זאת, לי ולבובי יש סוג של הזדהות. את מכירה את זה שאנשים לפעמים בוכים ואת לא יודעת להסביר למה? אז אני כן יודעת להסביר למה – אני מרגישה למה בובי בוכה”.

כיצד הרגשת כשהיא החליטה לחזור לבת שבע?

“אני שמחה לכל מהלך, סומכת עליה ומאמינה בה. אני רוצה שיהיה לה טוב. אני לא נכנסת ללמה היא עזבה כי אני מרגישה שזה בחירות אישיות שלה. אני מאמינה בדינמיקה ובאורגניות”.

לוק ג’ייקובס, מנהל חזרות ותיק בלהקת בת שבע, מספר על רקדנית מחויבת ומסורה. “בימים אלה אני גם מבחין בבגרות שנוספה לה כרקדנית”. דינה אלדור, מנכ”לית בת שבע, מוסיפה: “בובי היא רקדנית ותיקה בלהקה שתרמה רבות מכישרונה הרב וגם אמנית מבצעת מיוחדת במינה. היוזמה מאחורי העלאת הערב היתה שלה. אשר לשיתוף פעולה עתידי עמה, לא הגדרנו שיתוף פעולה פורמלי, אם כי אנחנו תמיד פתוחים וגמישים להצעות אמנותיות, בפרט מרקדני הלהקה שיוצרים באופן עצמאי”. אוהד נהרין לא נענה לפניות אליו.

סמית עצמה אומרת, בתשובה לשאלה היכן היא רואה את עצמה בעוד עשר שנים: “עושה את ‘Arrowed’. אני תמיד ארקוד, איפשהו, בכל מקום. אתפרנס אולי מללמד. אני רוצה ללמד גאגא ולעזור להפיץ אותה בכל העולם. בשנה האחרונה מחוץ לבת שבע, למשל, דאגתי מה אעשה, איך ארוויח כסף, איך אעשה מה שאני אוהבת. עכשיו אני רק רוצה להיות היכן שאני. אני צריכה לעבוד”.

אשר לתחושתה לקראת העלאת מופע שלם ראשון היא אומרת: "אני מרגישה משקל ואחריות, תחושה של אומץ ובה בעת צניעות. זה לא שיש לי משהו ללמד, להוכיח או להראות לכם, אלא אני רוצה לשתף מחקר שלי".

תגובות