חובבן עם 
רקע תיאורטי: מרטן ספנגברג רוקד

מרטן ספנגברג, פילוסוף של מחול עכשווי, העלה ערב סולו שנועד להצהיר על אהבתו לריקוד, לזמרה ולהקשבה למוסיקה קלאסית (הוא עמד על הבמה והקשיב). איך זה קשור למחול הפוסט-מודרני משנות ה-60?

רות אשל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
רות אשל

על הבמה האינטימית של תיאטרון תמונע כשהאולם עולה על גדותיו מקהל של יוצרים צעירים מעריצים עם עיניים בוהקות ואנשי אקדמיה סקרנים, העלה הפילוסוף והתאורטיקן של מחול עכשווי, מרטן ספנגברג, את מופע הסולו שלו שיצר עוד ב-2003. לכאורה מדובר במופע חביב של גבר לא צעיר ולא זקן, עם חזות נעימה, שיער ארוך, גוף עם גפיים ארוכות שיכול להיות גוף של רקדן (אינני בטוחה שהוא יאהב את הקביעה שיש לו גוף של רקדן). לפני שהחלה המוסיקה, הוא נע מצד לצד בתנועה של ילד מבויש כשהוא מסביר־מתנצל שחולצת הטי־שירט שעמה הוא מופיע איננה החולצה המקורית - שהיא שחורה עם ציור או כיתוב של קוקה קולה.

ברגע שמושמעת המוסיקה של “וריאציות גולדברג”, נשלח זיק לתוך הגוף של ספנגברג והוא פותח בסולו שאורך להערכתי קרוב לעשרים דקות. מהרגע הראשון ברור שאין זה ריקוד בביצוע רקדן מקצועי עם טכניקה, אבל זה ביצוע שיש בו הרבה יופי של תנועה זורמת, משוחררת, של גוף "חי" בלי חסמים פיזיים או נפשיים. התמסרות מלאה לתענוג של הגוף הנע.

בחלק השני של התוכנית הוא לוקח מיקרופון ומבטא את אהבתו השנייה - לשיר. והוא אכן שר דקות ארוכות במבטא שוודי שירים בספרדית לפי עיבוד אינסטרומנטלי של להקת “Buena Vista Social Club” התפרסמה בהוואנה בשנות ה-40 וה-50. גם כאן הביצוע אינו מקצועי אך יש לו קול נעים ונוכחות שובת לב בכנותה. כל מי שאוהב לרקוד ולשיר, גם אם אינו מקצועי, יכול להזדהות אתו, לחבק אותו.

ספנגברג בהופעה בתיאטרון תמונע. איצטלה של פשטות צילום: גדי דגוןצילום: גדי דגון

לאחר שסיים את פרק השירה, הוא עומד במרכז הבמה ומקשיב לאריה היפהפיה מתוך “וריאציות גולדברג”, כמבוקש לומר: צריך רק להקשיב לאותה שלמות של מוסיקה, לא צריך לרקוד ולא לשיר, רק להקשיב - ועיניו משוטטות על הקהל כמבקשות לבדוק אם גם הם שותפים לאותו תענוג של הקשבה. מה שנשאר מכל העשייה הזאת, מבלי להיכנס לתיאוריות ופרשנויות, הוא האהבה שלו לריקוד, לשירה ולמוסיקה. הוא דילטנט של אמנויות אלה.

הסולו הזה הוא פרי של שאלות ותיאוריות המיוחסות לספנגברג על מהות המחול. בכך הוא הולך בדרכן של עבודות ניסיוניות רבות שהועלו בשנות ה-60 וה-70 בעיקר בארה"ב, אבל גם באירופה והגיעו גם לישראל בשלהי שנות ה-70. זכור המניפסט הידוע של איבון ריינר שיצאה נגד טכניקה, וירטואוזיות, סגנון, תיאטרליות ומה לא. בזמנו, בארץ ובאירופה, נהג הרקדן/היוצר להקדים לעתים למופע מלות הסבר על הרעיונות והתיאוריות שמאחורי ההתנסות כדי לפתוח לקהל ערוץ הסתכלות חדש. העיתונות העכשווית־לזמנה באירופה, ובעיקר בהולנד, התגייסה גם היא כדי להסביר כי העבודה שאיננה נמדדת דווקא בתוצאה אלא במה שמחפשים.

הסולו הזה של ספנגברג הולך, כאמור, בדרך זו, ומעניין לאתר את ההבדלים או הניונאסים בין מה שנעשה אז לבין מה שמציע ספנגברג, וכל זאת בזהירות הראויה במסגרת צרה זו.

יומרנות היא שאלה של זמן

השאלה המתבקשת הראשונה היא כמובן האם אין זה יומרני שחובבן בתחום הביצוע מופיע תחת איצטלה של פשטות בערב סולו ל”וריאציות גולדברג” של באך, בפני קהל המתבקש לקנות כרטיסים כדי לראות אותו רוקד ולהאזין לו שר. חלק מהתשובה שספנגברג עצמו נותן לכך ניתן כנראה למצוא בבחירה שלו בהקלטה של הפסנתרן גלן גולד, שביצע את ה”וריאציות” כשהיה בן 23 בלבד, וזכה בזמנו לקיתונות של ביקורת על החוצפה ועל הביצוע "היבש". ואם ללכת אחורה בזמן, היצירה הזאת עצמה של באך גררה ביקורת קטלנית בשנת 1708 על ידי אדולף שייבה, שטען כי היא מעידה על חוסר ידע אקדמי וחוסר רגישות ליופי. יומרנות, אם כך, היא עניין נזיל המשתנה על ציר הזמן.

בניגוד ליוצרי המחול הפוסט־מודרני (עם מקף, שיש הרואים בו את המודרניזם בשיאו) משנות ה-60 וה-70, שחיפשו יצירה מקורית ו"אחרת", ספנגברג, אולי ברוח הפוסט מודרניזם העכשווי (בלי מקף) - הוא חסר שאיפות שכאלה. נהפוך הוא, המופע שלו הוא אינטרפרטציה ושיחזור לריקוד של סטיב פקסטון שהיה בין יוצרי אימפרובזיצית המגע (עוד צאצא של המחול הפוסט־מודרני), כפי שהועלה בסרט של וולטר ורדון, וכן אינטרפרטציה ללהקת המוסיקה מהוואנה שגם היא שוחזרה וצולמה בסרט על ידי אותו במאי. במלים אחרות, מה שעושה ספנגברג הוא פירוש שלו לפירוש של המקור. בכך הוא למעשה אומר: אני לא מתייחס אליהם כאל גאונים שיש לחקות או לצטט אבל אני רוצה להתכתב אתם.

הביצוע של ספנגברג איננו מקצועי אבל גם לא מרושל, מהסוג שמבקש להאדיר את "הרגילות", כמו שעשו חלק מיוצרי המחול הפוסט־מודרני. כמותם הוא מתנער מהטכניקה, אבל לא מתוך התנגדות לסגנונות של קאנונים אלא מתוך הצבת שאלות תיאורטיות על הקשר בין טכניקה, ידע והתנסות אישית, ומה מקומה ההיררכי של ההתנסות האישית בהשוואה למרכיבים אחרים. מתוך מה שראינו במופע, התשובה של ספנגברג היא שדי בכך שלאדם יש כישורים "טבעיים" לריקוד, שהוא גמיש ומוסיקלי והגוף שלו נענה לתנועה. זה מבחינתו חשוב יותר מאשר חיפוש אחר צורות חדשות במחול או מניסיון להגיע לביצועים וירטואוזיים שירגשו את הקהל.

זהו אם כן ההבדל המשמעותי בין המופע התמים לכאורה הזה לבין העשייה הניסיונית שקדמה לו, שהיתה נזירית ורצינית להחריד: ספנגברג עיבה את הבסיס התיאורטי מצד אחד, ובעיקר, ביטא בערב הסולו את הצהרת האהבה שלו לריקוד, לשירה ולמוסיקה. ושהקהל יחליט.

“Powered by Emotion” מאת 
ובביצוע מרטן ספנגברג. מוסיקה: “וריאציות גולדברג” של באך ושירי 
להקת “Buena Vista Social Club”. תיאטרון תמונע, 23.2

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ