יסמין גודר רוקדת את אמהותה - מחול - הארץ

יסמין גודר רוקדת את אמהותה

פחות אפל, פחות אכזרי. המחול החדש של גודר חושף את השינוי שעבר עליה כשנהפכה לאם

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
רות אשל

הריקוד החדש של יסמין גודר ואיציק ג'ולי, See her ,change" עוסק בשינוי ובמבט. לפני כשנה ומחצה גודר נהפכה לאם, והשינוי שחשה היה הטריגר ליצירה החדשה. בריקוד משתתפות שלוש רקדניות והוא מזמין מגוון מבטים, ובהם המבט הפנימי של הרקדניות על עצמן, המבט החיצוני שלהן הפונה לעבר הקהל, וישנו כמובן גם מבט הקהל המתבונן בהן ורואה אותן כמו שהן או כפי שהוא מפנטז אותן. זירת ההתרחשות למבטים ולשינוי הוא הגוף, שלפי תיאוריות הרווחות בשנים האחרונות הוא מקום שבו התנועה כותבת את הזיכרונות, הזהויות, בין שבמודע ובין שלא במודע. נראה שבריקוד הרקדניות מבקשות לקלף שכבות זיכרונות, זהויות שהן פרי של שינויים. הקילופים של השכבות נעים בין גירוד קל לקילוף נקודתי יותר עמוק, כך שדמויות נולדות ועוד לפני שהתקבעו מול עינינו, הן כבר משתנות.

הריקוד פותח במקום שנראה כאחורי קלעים של במה מאולתרת, שאולי מצביע על ארעיות, אולי של קרקס או מועדון פשוט. הרקדניות מודדות פיאות צבעוניות, פושטות ולובשות בגדים. לוקחות את הזמן. עוד לא התקבעו מי ומה הן. כך שההתחלה של היצירה פרומה מעט, לא אופינית לגודר. אבל גם כאן, כמו בכל היצירות של גודר, יש אי שקט, איזו עצבנות מתחת לפני השטח והרקדנית מחליפה שוב ושוב את ערוצי המוסיקה באייפון. זה מעין פרולוג, היכן להתביית לקראת התחלת האקשיין.

העבודה עם חותמת בוהקת של גודר עם השפה התנועתית שבעיני היא הנדוניה הגדולה שלה. זאת שפה שנולדת ממקום פנימי דחוס, משהו דמוני, יש בה רעב שנראה שלא ניתן להשביע אותו. התנועה תמיד אה-סימטרית, מורכבת. זאת תנועה שמבקשת למגנט בכוח ההקרנה שלה, לטרוף כל מה שמסביבה. הגוף מלא האנרגיה כמו מעל יכולות הקיבול שלו, נותן תחושה שהוא הרבה יותר גדול מאשר במציאות. הגוף הוא אובייקט של מכשפה. כמו בעבר, גם העבודה החדשה היא תיאטראלית, יש שימוש באביזרים, והכל חידתי ומפחיד. אבל בניגוד לעבודות קודמות שלה אין כאן קרשצ'נדו, שנבנה לאט ובסבלנות של תכנון אפל שחותר לאיזה שיא שחייב להיפתר, אלא התנהלות על קו אחד עם שינויים שוליים, ומבחינה זו היא פחות מרתקת.

מתוך “See her change”. מערכת יחסים פחות מניפולטיביתצילום: תמר לם

כמו בעבודות קודמות שלה יש גם כאן מקום בולט לעיצוב הפנים כחלק מהכוריאוגרפיה, למשיכת הפה, העיניים, והפעם מתוסף שימוש מוגבר בשיער שאותו מושכים לכיוונים שונים כחלק חי של הגוף המתארך, ובו ניתן, למשל, לכסות את ראשה של רקדנית אחרת הצמודה אליה, לחלוק אותה קורת גג של שיער, מעין חיבור אינטימי שתחתיו אפשר לחלוק סודות.

גם ריקוד זה של גודר אינו קל לצפייה, אין זמן לנשום, והיא והרקדניות מחליפות דמויות, לפעמים רקדנית מעודדת כמו שרואים במצעדים באמריקה, מנחת תוכניות, או שולפת אקדח כמו במערב הפרוע. לעתים חורשת מזימות או מקפצת כילדה. הדרך שלהן להיחשף היא דרך ההקצנה על גבול הפארודי והמפחיד. גודר מכה על בטנה השרירית בשביעות רצון של מאצ'ו, או מקפלת בנחרצות את החולצה סביב החזיה ומושכת אותה מטה כבתוך לולאה של סגירת קשר, כהחלטה סופית של מנצחת. בקטע אחר היא שולפת מהפה שרשרת צבעונית ארוכה כמו שתולים לקישוט במסיבות, כשרקדנית תופסת אותה, משחילה בה את הראש כבחבל תלייה.

מערכת היחסים בין שלוש הרקדניות היא פחות מניפולטיבית מאשר בעבודות קודמות שלה, ולכן גם יחסית, פחות אכזרית. יש יותר קטעי סולו, פחות דואטים וטריאו המזמינים מאבקי שליטה. קטעי הסולו הם הטובים יותר בעיני, בעיקר אלה שבהן רוקדת גודר. אולי כאן אפשר לראות את השינוי האמיתי שחל בה, כשיש בה איזה אושר של סוס פראי שועט, של מי שמתענגת ואסירת תודה על הכוח הטמון בה. גם כאן, כמו בעבודות קודמות שלה, לתנועה שלה נוכחות חזקה אבל גם מנוכרת, כמתבוננת על הצופים מרחוק, כנמרה השולחת מבט חד בטרף, ובה בעת חושנית.

מתוך “See her change”צילום: תמר לם

ההקרנה התנועתית של חיימסקי ואנוש שונות מזו של גודר למרות שסגנון החומרים התנועתיים זהה. הן מוכרות כרקדניות מצוינות, עם יכולות טכניות גבוהות שהפנימו את השפה של גודר, אבל הפעם נראו יותר כהד, כהשתקפות של גודר, של תנועה חיצונית שאינה נתמכת במסד פנימי בגוף שמזין אותה. עלה בדעתי, שאם צונאמי היה מגיע, גודר היתה תוקעת בו מבט, וכמו ג'ין מבוהל הוא היה מתכרבל במהירות לתוך הבקבוק, בעוד אם היה נתקל בשני הרקדניות, היה מתבונן בהן קמעא, מעיף אותן באוויר ובולע.

אינני בטוחה שהעבודה הזאת של גודר תותיר חותם. החידוש המרענן הוא שהפעם גודר יותר רוקדת, וכל הפרשנויות האינטלקטואליות שקושרים לעבודתה, מתגמדות מול חווית הריקוד של אותם יצרים אפלים המתמסרים לתענוג שבתנועה.

“See her change”, כוריאוגרפיה: 
יסמין גודר, דרמטורגיה: איציק ג’ולי, רקדניות יוצרות: שולי אנוש, דליה חיימסקי וגודר; עיצוב במה: יוחאי מטוס, עיצוב תאורה: אנדריאס הארדר, תלבושות ואביזרים: תום קרסני; פס קול וסאונד: תמר רוזנטל, המחסן (נמל יפו), במסגרת פסטיבל צוללן, 16.5

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ