בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה גבלס שנא מחול ומהי כוריאוגרפיה חברתית

אין כמו ריקוד כדי לבטא את התת־מודע הציבורי והפוליטי של התקופה, טוענת תיאורטיקנית המחול הסרבית בויאנה צבאיץ’, שתרצה היום בכנס הפרפורמנס בירושלים. ואיך זה קשור ליחסינו עם הפלסטינים?

2תגובות

ב–1936 כתב יוזף גבלס ביומנו כמה הערות על מופע הפתיחה של הכוריאוגרף רודולף פון לאבאן במשחקים האולימפיים בברלין: "זוהי יצירה גרועה, מלאכותית ומושפעת. אני מתכוון לאסור הרבה ממנה. היא כל כך אינטלקטואלית. אני לא אוהב את זה. הם מסתובבים לבושים בבגדים שלנו אבל אין להם שום קשר אלינו".

במקום יצירה שתצביע על הפיהרר כסמל עליון, גבלס תיעד את מה שתיאורטיקנית המחול הסרבית בויאנה צבאיץ' קוראת לו "דימוי מיסטי של אנושות שלאבאן קידם באמנות שלו, שלאחריו גבלס אסר על השימוש במילים 'כת' ו'מיסטי’”. צבאיץ’ מוסיפה: “עם כל כוונותיו של לאבאן לחגוג את האירועים, הוא היה פתוח ונטורליסטי מדי עבור האידיאולוגיה הנאצית, למרות ששנים קודם לכן יצר כוריאוגרפיות עבור הנאצים".

eSeL.at

את השינוי שעברה יצירתו של לאבאן מאז ימי גרמניה הנאיבית של רפובליקת ויימאר ועד שהפכה מיותרת מבחינת הפוליטיקה הגזענית של הנאצים, מגדירה צבאיץ' כ"כוריאוגרפיה חברתית", בספרה החדש “המופע כמבטֵא של מרחב ציבורי” ("Public Sphere by Performence"). צבאיץ', בת 38, ממוצא סרבי, היא תיאורטיקנית מחול בעלת דוקטורט מאוניברסיטת מידלסקס בלונדון, שעוסקת ביחסים שבין הופעות המוניות, התארגנויות פוליטיות והפן הכוריאוגרפי שלהן.

צבאיץ' שייכת לקאדר אירופי של אינטלקטואלים בתחום המחול, ובהם מרטן ספנגברג (שהתראיין לפני חודשיים ל"הארץ") ובויאנה קונסט, אשר משתפים פעולה עם אותו מילייה של כוריאוגרפים - ובהם אסתר סלמון, סווייר לה־רואה ומטה אינגוורטסן. היא תרצה היום בכנס הפרפורמנס השני של התיאטרון החזותי בירושלים על המושג “כוריאוגרפיה חברתית”, העוסק בלא־מודע הפוליטי של הכוריאוגרפיה ובהתייחסותה לאידיאולוגיות הפוליטיות המרכזיות של המאה ה–20.

"כוריאוגרפיה חברתית", היא מסבירה בראיון שהתנהל במייל, "הוא מושג ששאבתי מתוך תיאוריה מרקסיסטית שחוברה בתקופת עלייתה של החברה הבורגנית ב–1790, המתארת כיצד רעיונות שלא הצליחו להיות מתורגמים לפוליטיקה תורגמו למחול ולתנועות יומיומיות. הפרקטיקות הגופניות והכתיבה על מחול היו מודל אסתטי אידיאלי שבו סדר חברתי היה יכול להיות מותקן במהירות ובהצלחה ברמה של הגוף. המושג הזה", היא מוסיפה, "מעולם לא היה רלוונטי יותר מהיום, תקופה שבה מרבית הפעילות האידיאולוגית מוכחשת, ולכן גם כמעט בלתי אפשרי לנתח ולבקר אידיאולוגיות. מדוע מושכת אותנו כל כך הטענה שהפלורליזם של הדמוקרטיה מסמן את קץ האידיאולוגיות? כי הסמכות המרכזית היום מתגלמת בפעולות גופניות, בטקסים חומריים שהדמוקרטיה כופה עלינו דרך רעיונות של יעילות ושקיפות, דרך רכוש פרטי, מיתוג ותחרות בשוק, ויותר מכל - דרך הפחד שמתעורר בנו עקב חוסר היכולת להצטיין בכל אלה".

צבאיץ' מאמינה שהשעבוד הזה מתגלה באופן המלא ביותר אצל רקדנים. "הסובייקטיביות בחברה הצרכנית היום", היא אומרת, "חולקת עם המחול המודרני את האמונה שהגופניות והחוויה החושית של העצמי הן אמת. רקדנים שמתאמנים בטכניקות כדי לתחזק את היכולת שלהם מקבילים לטכנולוגיות שמתחזקות את העיצוב העצמי בעולם אינדיווידואלי. הטכניקות הללו נעות בטווח שבין אימון פיסי, תרפיות וניהול ההופעה של העצמי".

מלבד עומק תיאורטי, יש לצבאיץ' גם רקע בעשיית מחול: היא משתפת פעולה זה עשור עם הבמאי ופטרון האמנויות יאן ריטסמה, שטירת PAF שלו, מצפון־מזרח לפאריס, מוקדשת לאמנים, והיא יצרה בבלגרד אופרה ניסיונית בשם "דון ג'ובאני" ב–2008. כמו כן, שיתפה פעולה עם הכוריאוגרפית האוונגרדית ההונגריה (הפועלת בברלין) אסתר סלמון, בעבודת המחול "Tales of the Bodiless". צבאיץ’ מלמדת מחול בכמה מוסדות, בהם האקדמיה למחול PARTS בבריסל, מרכז TkH בבלגרד ו–PAF של ריטסמה.

לא לכיבוש, לא לחרם

כשהיא נשאלת איך מצטלב המחול הישראלי עם המושגים התיאורטיים שלה, היא משיבה: "אני מכירה רק כמה יצירות מיינסטרימיות או להקות מוכרות בינלאומיות, כמו בת שבע או יסמין גודר. עם זאת, העבודה של 'תנועה ציבורית' סיקרנה אותי ואני עדיין מנסה להבין את החשיבות הפוליטית של ההופעות שלהם, שמעמידות בחזית טקסים מדיניים וציבוריים בישראל. אני מקווה לפגוש בביקור הזה אמנים, יוצרי מחול ופרפורמנס ששואלים שאלות על עבודתם ואזרחותם. אני גם מקווה לשמוע קולות של אמנים שמגנים או משתתפים בביקורת על הכיבוש הישראלי בשטחים".

צבאיץ' הסרבית גדלה בזמן מלחמות הבלקן והחלה בהתנגדות למשטר כבר בגיל 15. בכך, לדבריה, היא חולקת מכנה משותף עמוק עם האזרחים הישראלים והפלסטינים. "עד גיל 23 השתתפתי במחאות אזרחיות ובהתנגדות למשטרו של מילושביץ'”, היא מספרת, “אך כשהקהילה הבינלאומית הורתה על סקנציות כלכליות ותרבותיות נגד סרביה - זה רק חיזק את הלאומנות מבית. הייתי מתוסכלת מכך שכל כך הרבה אינטלקטואלים ואמנים עשו סטיגמטיזציה למדינה, והרגשתי כמו בת־ערובה כפולה – פעם של מילושביץ' ופעם של הרוח הבינלאומית נגד הסרבים”.

בהקשר זה היא מסבירה את הימנעותה מהשתתפות בחרם התרבותי והאקדמי על ישראל, "אני לא רואה כיצד אוכל להיטיב עם הקריאה הפלסטינית לחרם, שעמה אני מזדהה באופן מלא, על ידי החרמה של ישראל. אני רוצה לנהל דיון עם ישראלים ופלסטינים בדיוק כדי לנתח ולחדד את שתי העמדות. בית הספר לתיאטרון חזותי כאן הומלץ לי על ידי כמה חברים וקולגות, ואני סקרנית להכיר את הקונטקסט של מה שנעשה באמנות אצל השמאל בישראל".

באמתחתה של צבאיץ' יש דרשות פוליטיות ארוכות. "אני מקשיבה היטב לישראלים אנטי־ציוניים וליהודים שחיים מחוץ לישראל, אשר מבקרים ומגנים את המשך הפרויקט הציוני של אחיזת אדמות וקולוניזציה באמצעות ההתנחלויות, את הכיבוש צבאי, את הפוליטיקה של ההפרדה וההשפלה של פלסטינים כאזרחים סוג ב' בישראל. הספר של התיאורטיקן אייל וייצמן, למשל", היא מוסיפה, "שנקרא 'Hollow Land', הוא מחקר מאיר עיניים על המכניזמים המתוחכמים והברוטליים של שליטה בשטחים”. עם זאת היא מציינת: “אני לא יודעת מספיק על הצד הפלסטיני של הסכסוך כדי להעריך את 'הקונפליקט הישראלי–פלסטיני', אך ברור שאף אחד מהצדדים או מהקהילה הבינלאומית לא מגלה עניין בפתרונו, בתיקון אי־הצדק וההרס שנעשו לפלסטינים וליהודים במאה האחרונה, בלימוד איך לחיות ביחד".

צבאיץ' היא גם חוקרת עטורת שבחים שכתבה על כמה כוריאוגרפים אירופים חשובים הפועלים היום, ובהם סווייר לה רואה ואן תרזה דה קירשמיקר. על האחרונה אף כתבה ספר (בשיתופה) שנקרא "A Choreographer's Score", שארבעת פרקיו מוקדשים לתהליך היצירה של ארבע היצירות המוקדמות של דה קירשמיקר, אחת הדמויות המרכזיות בגל הפלמי החדש של שנות ה–80. בספר מתמודדת צבאיץ' עם הבעיה המורכבת של אמנות המחול, שהיא לדבריה שימורו בזמן.

"זאת תהיה רגרסיה למצב פרה־מודרני אם נטען שהתובנות של הכוריאוגרף הן 'ידע מדרגה ראשונה' לעומת הידע התיאורטי שהוא 'מדרגה שנייה", היא כותבת בהקדמה לספר, בדברי סנגוריה על הצד התיאורטי. "בניגוד למוסיקה, לאמנות החזותית, לתיאטרון ולקולנוע, המחול סובל מחסך משמעותי בכתיבה רפלקטיבית שתמצב את הכוריאוגרפיה כעוד סוג של פואטיקה סמכותית. במלים אחרות, כדי שהמחול יילקח ברצינות, הוא צריך לקחת את עצמו ברצינות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו