זהו בידור! על המופע הראשון של הבלט הישראלי בניהול עידו תדמור - מחול - הארץ

זהו בידור! על המופע הראשון של הבלט הישראלי בניהול עידו תדמור

כיוונים חדשים מעניינים, אבל פחות מדי עומק ריקודי, בלטו ב”הימים שלנו”, שאת רוב קטעיו יצר משום־מה המנהל החדש תדמור. בלט באיכותו הדואט של יוני סוטחי. בלטה בהעדרה ברטה ימפולסקי

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
רות אשל

מזמן אינני זוכרת קהל כה רב, המורכב משמנה וסולתה של עולם המחול בתוספת סלבריטאים מתחום התיאטרון, הטלוויזיה והבידור. כולם, לדברי עידו תדמור, הם חברים שלו והתוכנית מיועדת להם. האווירה היתה של פרמיירה - זה היה מופע ראשון של להקת הבלט הישראלי מאז כניסתו של תדמור לתפקיד מנהלה האמנותי - אבל היתה אי התאמה בין חגיגיות האירוע ומה שהועלה על הבמה. כן בלטו בחסרונם ברטה ימפולסקי והלל מרקמן, מייסדי הבלט שהוא מפעל חייהם.

יותר מאשר פירות אמנותיים הציגה התוכנית הצהרה על כיווני דרך חדשים, ומבורכים. העובדה שהבלט הישראלי, שעד עכשיו הופיע רק על במת האופרה של המשכן לאמנויות הבמה, הופיע הפעם על במת סוזן דלל - צומת העשייה הבימתית של המחול בישראל - היא אמירה שהבלט הישראלי מבקש להיות חלק מעשייה זו ולשבור את חומות ההפרדה שנערמו עשרות שנים. אמנם הבמה היתה קטנה כאשר כל עשרות הרקדנים רקדו, אבל לקטעים הקאמריים המקום החמיא.

אמירה נוספת היא שבאותה תוכנית נטלו חלק ארבעה כוריאוגרפים המזוהים עם המחול העכשווי, וסוף סוף, אחרי כל כך הרבה שנים, ניתן לרתום את הכוחות הטובים של הכוריאוגרפיה הישראלית לדיאלוג עם סגנון הבלט, שבניגוד למחול העכשווי, נוצר בו מדבר בתחום הכוריאוגרפיה. סהר עזימי, יוני סוטחי, יורם כרמי ועידו תדמור הם גם חברים בעמותת הכוריאוגרפים, מה שפותח דלת לשיתופי פעולה טובים בעתיד.

מתוך "הימים שלנו". מפגש חשוב עם הכוריאוגרפים החדשים, שלא העמיק הפעם. צילום: גדי דגון

מתוך 13 הקטעים שהוצגו שישה היו של תדמור והשאר של הכוריאוגרפים האחרים, הנמנים כאמור עם נבחרת היוצרים בארץ. פרופורציה זו אינה מבשרת טובות ואני מקווה שהיא חד־פעמית, כי תדמור לא נבחר לתפקיד בזכות כישוריו הכוריאוגרפיים (גילוי נאות: שימשתי כיועצת לוועדה לבחירת מנהל אמנותי לבלט הישראלי; כמו חלק מהחברים הנוספים בוועדה, תמכתי במועמד אחר לתפקיד). כידוע, אחת הבעיות המרכזיות של הבלט הישראלי היתה שלאורך השנים מרבית היצירות נוצרו על ידי מנהלת הלהקה ברטה ימפולסקי, שלא פתחה דלת ליוצרים מקומיים ולא גידלה דורות של יוצרים מקרב רקדני הלהקה, כפי שעשו להקות מודרניות אחרות.

ולמרות בעייתיות הקטעים, שעליה אעמוד תיכף, החיבור בין להקת הבלט הישראלי לקהילת המחול המקצועי העכשווי התקבלה בזרועות פתוחות ובתחושה של התרוממות רוח.

כשקטעי הליווי הופכים לעיקר

התוכנית "הימים שלנו" נוצרה כאירוע חד־פעמי לפסטיבל האביב של ראשון לציון בניהולו האמנותי של תדמור, עוד לפני שמונה למנהל האמנותי של להקת הבלט. שם הופיעה על הבמה להקת “היהודים” ורקדני הבלט רקדו בחלק הבמה הנותר. הרעיון מאתגר. לא הייתי באותו מופע ואני יכולה לדמיין את הכוח שנוצר מהשילוב הזה, אבל במרכז סוזן דלל הועלה רצף הריקודים לצלילי הקלטה, ומה שבמקור נוצר כבלט לליווי של מופע שירה חיה, הפך עכשיו לעיקר. ללא הסאונד החי, הכלים והשירה, נשאר המחול עירום - אלא אם כן נוצרו בו ריקודים בעלי ערך אמנותי לעצמם.

אבל לא מצאתי קשר בין הקצב של המוסיקה, תוכן המלים והריקודים. גם לא נוצר אותו מתח צפוי של ניגוד בין הבלט הקלאסי למוסיקה הבועטת, או דיאלוג כלשהו. באותה מידה ניתן היה לשים כל מוסיקה אקראית. מה שכן מצאתי הוא שהכוריאוגרפים העכשוויים יצרו קשר יצירתי מהיר וטוב עם הרקדנים ונוצרו שפע של פתרונות תנועתיים וירטואוזיים, אמנם נקודתיים, שיכלו לשמש נקודת מוצא ממנה נבנית הכוריאוגרפיה.

אלא שנראה כי בשלב זה נעצר התהליך אצל מרבית היוצרים ולא הגיע לכדי בניית יצירה איכותית - אולי כי מראש לא היתה אצל חלקם שאיפה להתמודדות רצינית מעבר לבמת הפסטיבל. יותר מדי ריקודים, רובם של תדמור, היו מעין קומבינציה וירטואוזית בסגנון הבלט הניאו־קלאסי, שיכולים להתאים לתוכנית בידור, או ללוות זמר או להקת שירה, כמו שאכן יועדו להיות במקור. אך גם כאן היתה אכזבה, כי גם קטעים כאלה יכולים להיות בנויים כמחרוזת פנינים אמנותיות - אבל מה שראינו היה כל כך רחוק מכך; כאן קיבלנו כאמור קומבינציות בסגנון הנפוץ של קומבינציות ג'ז או היפ־הופ בתוכניות בידור להמונים.

ובכל זאת היו כמה קטעים בודדים שבהם נראתה התחלה של התנסות רצינית ומבטיחה של הכוריאוגרפים המודרנים עם סוגת הבלט, כמו ביצירה של סהר עזימי לשיר "fathers", עם קבוצת רקדניות בשמלות טוטואים מוקצנים (שיצר עוז סתר), שבה היוצר משתמש בתנוחות כפות ידיים "שבורות" במיפרק, שמונחות על הראש ומעלות על הדעת ג'סטות פנטומימאיות הלקוחות מהבלט הקלאסי. זה היה קטע חביב ובנוי היטב.

מתוך "הימים שלנו". קטעים שנוצרו במקורם כליווי במופע משותף עם להקת "היהודים"צילום: גדי דגון

יורם כרמי יצר ריקוד למוסיקה "חולמת" שבו רקדניות נישאות על ידי גברים כשעיניהן מכוסות כעיוורות. הזרימה שחצתה את הבמה, בהרכבים שונים, יצרה אפקט הזוי, מסתורי וקסום, שאמנם אינו עומד בזכות עצמו אבל יכול היה להיות קטע מעבר נפלא בתוך מחרוזת של קטעים אחרים.

אבל הריקוד שאולי בשבילו היתה שווה כל התוכנית הזאת, והוא רק העצים את ההבדל האמנותי בינו לבין כמעט כל מה שראינו קודם לכן, בין מה שניתן לעשות לבין מה שלא נעשה מספיק, היה הדואט של יוני סוטחי לשיר “Where Do You Go" בביצוע הנהדר והבוגר של ילנה רוזנברג ואיליה מניינקוב. זה דואט שמתבצע בתוך תאורה מלבנית, כמעט על המקום, יוצא ממקום של הקשבה אמיתית פנימה כדי לבטא באופן לא שגרתי את מערכת היחסים בין בני הזוג, בתנועה מינימליסטית חזקה ומתומצתת, כמו הברשות עזות, מהירות ומקוטעות במכחול עבה, כאשר הטכניקה הטובה זוהרת מתוך איכות הביצוע.

בתוכנייה התפרסמה תוכנית העבודה הצפויה של הבלט הישראלי, הכוללת הפקות בימתיות חדשות ומלאות, בהן "היפה והחיה" ליצירתו של הכוריאוגרף דיוויד ניקסון, "לה באיידר" ו־“Moon Over Jupite” של דוויט רודן, מנהל להקת “קומפלקשנס”, וכן יצירה חדשה של הכוריאוגרף הישראלי עידן שרעבי.

הבלט הישראלי, "הימים שלנו", למוסיקה של שירי להקת היהודים. כוריאוגרפיה: עידו תדמור, סהר עזימי, יוני סוטחי, יורם כרמי. תאורה: שחר ורכסון. מרכז סוזן דלל, 16.6

תגובות