המחול "שעה עם אוכלי כל": לא נצמד לשום קונספט

“שעה עם אוכלי כל” מאת שני גרנות ונבו רומנו, שתעלה בשבת בבכורה ישראלית בפסטיבל אינטימדאנס הנפתח מחר, מתנהלת בעירום מלא ועמוסה סצינות מרגשות. שני היוצרים מסבירים את ההקשרים התרבותיים של האכלנות היתרה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

יצירות מחול עכשוויות עשויות להיראות לעתים כמו סרטי טבע. “סוף סופה בוא” של יסמין גודר הציגה הוויות חייתיות טבעיות בתנאים של שינוי קיצוני; ”Low Pieces” של הכוריאוגרף הצרפתי קסבייה לה רואה הדגימה את הננו־תנועה הקיימת בגופים סטטיים־יחסית המקובצים בשטח שרירותי. “שעה עם אוכלי כל” מאת שני גרנות ונבו רומנו, שתעלה בבכורה ישראלית בשבת - בפסטיבל אינטימדאנס בתיאטרון תמונע (וכשבוע לאחר מכן בפסטיבל “מחול חדש” בירושלים) - שייכת לז’אנר הזה. זו יצירה מסקרנת, שעלתה לראשונה בגרסה קצרה בפסטיבל “מחול חדש” 2012 והמשיכה להפקה באורך מלא בתמיכת תיאטרון פרייבורג מגרמניה.

במבט ראשון יש ב“שעה עם אוכלי כל” קלישאות של מחול עכשווי: גבר ואשה בסיטואציה ספק מינית, עירום בוטה, התפלשות על רצפה, מים, דימויי חיות ואווירת גן חיות. אך בפועל זו (עוד) יצירה שמגדירה באופן כמעט־ביקורתי את היחסים בין טבע לתרבות, ציוויליזציה לפראות, גוף למלה; יצירה ששמה דגש על הכואב, על הפלסטיות והציוריות של הגוף.

במשך כל היצירה גרנות ורומנו עומדים, שוכבים ומתנועעים בעירום מלא, בתאורה לבנה. אבל יותר מהעירום, יש בעבודה כמה סצינות בעלות אופי בוטה ומרגש במיוחד, כגון זו שבה ראשו של רומנו אחוז במעלה רגליה של גרנות, בקרבת איבר מינה, דוחף אותה לאורך הקיר לתנוחה ברגליים פתוחות, או סצינות שבהן השניים מפרקים קודים מוכרים של התרבות: למשל, זו שבה גרנות משבשת נגינת פרטיטה ברה מינור של באך ואינה מרפה מזרועותיו של רומנו המנגן אותה בכינור.

רומנו וגרנות ב"שעה עם אוכלי כל"צילום: איליה מלניקוב

“אנחנו הרי אוכלי כל – מותר לנו לקחת לגרמנים את באך ולאכול אותו, לא?” אומרת גרנות, מרמזת לכך שהמושג “אוכלי כל”, שטבע הסוציולוג ריצ’רד פיטרסון ב–1992, מסמן תמורה בפוליטיקה של האליטות - ממשכילים (“סנובים” בלשונו) המזלזלים בתרבות הפופולרית למשכילים “אוכלי כל”, הצורכים מנעד רחב של צורות אמנות, פופולריות כאליטיסטיות.

“כשהופענו בפרייבורג בינואר באו הרבה אנשים כי התפשטה שמועה על זוג היהודונים שמתפשטים שם”, לא מתאפק רומנו. “אבל זה היה הכי לא שואה. לא דיברו בעיתון על השואה ולא על העירום. זה היה ממש הישג”.

תרבות נזללת

מבחינה היסטורית, אפשר למקם את “שעה עם אוכלי כל” בתווך שבין “דאנס ליברה” - הריקודים הטבעיים והשערורייתיים מבחינת עיתויים (לפני מלחמת העולם השנייה) והנאיביות שלהם, שעמם מזוהות בין השאר איזדורה דאנקן ורות סנט דניס - ובין סצינת הפתיחה של “אודיסיאה בחלל” של סטנלי קובריק, שבה קבוצת הומו ספיינס מגלה מונומנט חייזרי שהושתל בכדור הארץ.

בתווך הזה מוצגות יצירות החושפות את המקצב הפראי שמקנן במה שנראה לוגי ומוסדר. אבל גרנות מציגה באירוניה ובהומור דווקא תווך אחר שבו היא ורומנו פועלים. “בישראל יש היום שני זרמים במחול”, היא אומרת. “יש הזרם האוטיסטי, שמבוסס על החקירה של האני, התחושה שלי והחוויה שלי, ומיוצג על ידי להקת בת שבע, ויש המחול הפתייני, שגם אותו מייצגת בת שבע. למרות שאצל נהרין ההעמדה הבימתית והרעיונות כן מרעננים וחכמים. בסופו של דבר הוא אמן חושב”.

גרנות, בת 35, בוגרת תיכון תלמה ילין במגמת מחול, רקדה בעבר באנסמבל בת שבע, בטרם המריאה לבריסל לשהות ארוכה שבמהלכה למדה בבבית הספר היוקרתי למחול P.A.R.T.S ועבדה עם אמנים כמו כריסטיאן דוארט וקרן לוי. היא למדה במחזור הרביעי והמוקדם של בית ספר פורץ דרך זה, בניהולה האמנותי של הכוריאוגרפית אן תרזה דה קירשמיקר, שהוביל לפריחה אמנותית חסרת תקדים בעיר וללידה של עשרות קווים אמנותיים במחול. באותה תקופה, היא מספרת, “הרגשתי את ההתעוררות בעיר”.

ב–2011, לאחר שובה, הקימה עם הרקדניות שרון צוקרמן ויזר וענבל יעקובי את עמותת “סוללות”, שחרתה על דגלה קידום של תנאי הפקה ראויים בתחום המחול, הן במובן הכלכלי, הן במובן של הזמן והפניות הדרושים כדי להעמיק בתהליך היצירה. “אנחנו יורות לכל הכיוונים ומנסות לשקשק קצת את המערכת”, היא אומרת ומדברת על מודל אירופי אידילי של בתי הפקה ליצירות ועל מלגות שהות לאמנים.

שותפה ליצירה, רומנו, בן 31, שגדל בקיבוץ מבוא חמה, היה כנר בעברו ולמד כשלוש שנים באקדמיה למוסיקה באוניברסיטת תל אביב. אחר כך למד תקופה דומה בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים ובהיותו בן 26 עבר למצפה רמון כדי לרקוד בלהקתם של ליאת דרור וניר בן גל. מאז עזב את הלהקה אך הוא חי גם כיום בעיר הדרומית.

מנקודת המבט של רומנו, להיות אוכל כל משמעו “לא להיצמד לקונספטים. לצרוך את הכל”. זו מטפורה תרבותית, הוא אומר, אף על פי שעל הבמה מקנה העבודה את התחושה כי מה שמזוהה כתרבותי נאכל ללא הבחנה. “תרבותית אנחנו הולכים אחורה”, הוא מחדד. “אני מרגיש זאת בדימוי שבו אני מנגן באך בכינור ועובר אחר כך למוסיקה פגאנית, ובסצינה שבה הידיים שלנו משמשות כמסכות שבטיות. יש גם קטעים סטטיים, שבהם אנחנו צמודים לקיר ושבצורניות שלהם יש משהו שמסמן סמל עתיק או ציורי מערות. אבל יש גם דברים התנהגותיים שהם עכשוויים מאוד, כמו סצינה שבה אני יורק מים כמו ממטרה.

“יש עבודות מחול מעניינות שאפשר לדבר עליהן בהקשר של ‘אוכלי כל’”, הוא ממשיך באירוניה, “ויש סרטוני טבע, כמו למשל על קופי הבונובו, קהילה מעניינת של קופי אדם. המשחקים ביניהם מעניינים כי הם פותרים הכל באמצעות סקס והטבות מיניות. הכל הולך עם הכל, זכרים עם נקבות, נקבות עם נקבות, זכרים עם זכרים, קטנים עם גדולים וגדולים עם קטנים. זו הפוליטיקה הקהילתית שלהם”, הוא חותם ומספר שאחד ממקורות ההשראה ליצירה הוא ספרו של יובל נוח הררי, “קיצור תולדות האנושות”.

ומה באשר לבחירה להופיע בעירום, טרנד שנדמה כי כבר חלף מהמחול האירופי ורק עתה מיובא לישראל כמעין קוריוז? זו היתה, לדבריו, “פתרון ללבוש. הבחירה להיות עירומים למעשה סגרה לנו את העבודה. לא עשינו מחקר פלצני בסטודיו על עירום, על איך שאנחנו מרגישים ככה או מזווית כזאת או אחרת. זה פשוט היה כמו לבחור בתלבושת”.

לגרנות אין זו התנסות ראשונה של הופעה בעירום. ב–2003 יצרה עם חברה ללימודים, כריסטיאן דוארט, עבודת וידיאו־דאנס בשם “Tits”, שהיתה חלק מעבודת מחול מלאה בשם “Embodied” ונראתה בה יד הממשמשת ומעט מתעללת בשדה הימני. “אני לא נותנת שיכאיבו לי, אני לא חותכת את עצמי ולא מגיעה למצבים קיצוניים”, היא אומרת בנימת צחוק על נטיות במחול העכשווי. ובכל זאת חוזרת למשהו שמכאיב לה:

“מדוע אין בארץ פרויקט כמו שניתן לנו בפרייבורג? בפרייבורג היינו פנויים ליצירה נטו. בכלל, אפשר להגיד שיוצר המחול העצמאי באירופה הוא עצמאי חלקית כי הוא מאומץ, עובד בארגון עם תפישה מערכתית, בעוד שבארץ היוצר העצמאי פשוט ננטש. לאמנים כאן הרבה יותר קשה להתפנות ליצירה כי הם עסוקים ביצירת המסגרת ליצירה.

“לכן אנחנו רואים בארץ יוצרים כמו ארקדי זיידס ויסמין גודר שמוצאים ‘אימוץ’ בחו”ל ובסיסם פה, וגם יוצרים שעוזבים לחו”ל. לצדם אנו מוצאים את בעלי עור הפיל, הבולדוזרים, שצריכים להתנהל כמערכת שלמה כדי להעלות מופע. ברור לי שנבו ואני לא היינו מפיקים ערב כזה, שהתחיל בזירת מחול, ללא תיאטרון פרייבורג. ביצירה אנחנו אמנם חושפים את העור שלנו, אבל הוא לא עור של פיל”.

* * *

היום-יום של המחול

פסטיבל "אינטימדאנס – תנועת היומיום" יתקיים השנה בפעם ה–13 ויוקדש לנושא ספרו של מישל דה סרטו, "המצאת היום־יום", שיצא ב–1980 (ותורגם בהוצאת רסלינג). "גם הפעולה היום־יומית ביותר היא מחול, ואם זה כך, אפשר לעשות עליה חזרות או לשנות אותה לחלוטין", אומר אחד ממנהלי הפסטיבל, רותם תש"ח. "לרוב המחשבה על כוריאוגרפיה היא כעל חיזיון ספקטקולרי שמוצג על במה. השנה אנו מעוניינים להפוך את זווית ההתבוננות הזאת ולהציע שהמטריקס שבו אנחנו חיים מורכב מאינספור כוריאוגרפיות".

תש"ח, כוריאוגרף ותיאורטיקאי מחול, קיבל השנה את שרביט הניהול לצד ענבל יעקובי, רקדנית לשעבר בלהקת בת שבע.  לדבריו, "בשנים האחרונות הרבה כוריאוגרפים, תיאורטיקאי מחול ואוצרים מתחילים לראות בכוריאוגרפיה דיסציפלינה הרבה יותר רחבה, עמוקה ועשירה, החל בכזאת שבכוחה להציע השתתפות אחרת בפוליטיקה העכשווית ועד הפיכתה לדיסציפלינה אקדמית. מתוך התכתבות עם המגמה הזאת ביקשנו מהיוצרים לייצר עבודות במה שמתייחסות לאותה רשת אינסופית של תופעות תנועתיות שמתרחשות מחוץ לבמה".

הפסטיבל, שייפתח מחר וייחתם בשבת, יציג 11 עבודות מחול חדשות בשתי תוכניות: בתוכנית א' יוצגו העבודות "ניסויים בהיפנוזה" מאת מאיה ברינר, "נוח בקושי, או איך הפסקתי לחתוך בצל בסכין של עוגה?" מאת אריאל ברונז ובר אלטרס, "המרגלת רות" מאת אשר לב, "זמנמנת" מאת סער סקלי ו"קצת יותר חופשי" מאת טל שיבי. תוכנית ב' של הפסטיבל תציג את העבודות "גברת פול, מיס מאץ'" מאת מעין חורש וניצן לדרמן, "ברקוד – טקטיקות תנועתיות" מאת גבריאל נויהאוס, "אוהבים ערבים" מאת הלל קוגן ו"צומת" מאת אוליביה קורט מסה. בצדן יוצגו גם העבודות האורחות "בנוגע לאתמול" מאת אדוה זכאי ו"שעה עם אוכלי כל" מאת שני גרנות ונבו רומנו. בפסטיבל ישתתפו גם מופעי מוסיקה בביצוע שלישיית אדלר, אריק סיני ושמרית אור. כבכל שנה, "אינטימדאנס" נתמך על ידי משרד התרבות ועיריית תל אביב.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ