בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גוונים במחול

עד כמה ריקוד פוליטי באמת מרגיז מישהו

בין עבודות שניכר בהן רק רצון לעורר פרובוקציה לבין עבודות שמצביעות על רצון להציע נקודת מבט חדשה. תוכנית ב’ של “גוונים במחול” הציגה את שני הצדדים של הריקוד הפוליטי

4תגובות

שני ריקודים מתוך שלושה שהועלו בתוכנית ב’ של “גוונים במחול” הם ריקודים פוליטיים. שני היוצרים של העבודות, עדי בוטרוס ומירב דגן, חלקו ביניהם את הפרס. עידית הרמן, המנהלת האמנותית של הפרויקט, עלתה על הבמה עם ההכרזה ודיברה על האומץ לעסוק בנושאים אלה. אבל במחול פוליטי החל כבר אמיר קולבן בשנות ה-80, גם אם באיחור בהשוואה לאמנות הפלסטית ולתיאטרון שצברו תאוצה לאחר מלחמת ששת הימים. בעשור האחרון יש למחול הפוליטי חלק נכבד מהבכורות המוצגות ב”גוונים במחול”. מתוך מה שעלה במשך השנים נראה שהכל מותר ולגיטימי לאמירה, ואין הדבר כרוך באומץ רב.

בכמה מהעבודות שהועלו יש רצון להדהים, להרגיז, לבעוט. אבל יש גם עבודות שמצביעות על רצון לצלול לעומק ולהציע נקודת מבט חדשה. הד לכך נראה בתוכנית זו, השואבת את השראתה מ"פולחן האביב" של איגור סטרווינסקי וואסלב ניז'ינסקי; השנה חוגגים 100 שנה לאותו אירוע, שהדהים את הקהל בזמנו ועסק בפולחן. לדברי הרמן, העיסוק בפולחן גרם ליוצרים לחשוף את סיפוריהם האישיים בעוד שהריקוד נהפך למעין שמאניזם מודרני.

גדי דגון

שלוש העבודות הן תיאטרליות ומזכירות את התיאטרון הפיסי הפוליטי בארצות הברית בשנות ה-60. התפישה היא יותר של תיאטרון פיסי או פרפורמנס מאשר מחול. החומרים התנועתיים לא מזוהים עם סגנון של קאנון זה או אחר, אלא נותנים מענה לרעיון או למסר. מכאן שיש שילוב של דיבור, קטעי תנועה וגם קטעים ללא תנועה.

גדי דגון

הריקוד שפתח את התוכנית, “פירורי פרידות במשקל כבד” של סמדר גושן, הוא סוג של טקס שמבקש לעקור פחדים טראומטיים. כך לדברי מנחה הריקוד, שקרא קטעים סרקסטיים מתוך הספר "מצבי רוח" של יואל הופמן. הוא גם הסביר, כעין פסיכולוג, שהבמה נחלקת לפסים מהקיר האחורי לקדמת הבמה. פס אחד, שבו הוא יושב, קשור למוח (אור לבן נדלק להבהיר את כוונתו). הפס המרכזי קשור לרגש (אורות אדומים נדלקו). הפס הצדדי שנשאר הוצב כמעין גבול של פרגוד. שם עמדה קבוצת רקדנים סביב כורסת ילדים ירקרקה. הם לבשו בגדים צבעוניים עם פרחים המרמזים על ילדות נאיבית. כאן התחיל טקס פרידה מפחדים המסתתרים מתחת לאותם פרחים. הרעיון מסקרן אבל הוא לא התבטא בתנועה מעניינת. רק בקטע האחרון היתה הפתעה בפתרון ההומוריסטי, בסגנון סרטי הוליווד, כאשר שתי הרקדניות אוחזות כנפיים כסופות, של כאילו "מלאך", מוכנות להלביש אותו על הרקדן שבאותו זמן רוקד לבד, במחול ללא פשר. ובה בעת יושב המנחה, והפעם סיגריה בפיו, מתבונן במתרחש כמו במאי ביצירת סרט. בסיכומו של דבר, רעיון מעניין שעדיין לא התגבש לכדי גילוי הפוטנציאל הטמון בו.

הריקוד "מה שבאמת מרגיז אותי" מבוסס על חייהם של עדי בוטרוס, רקדן ערבי נוצרי, ובת זוגו היהודייה, הרקדנית סתיו סטרוז'. החיים והבמה התערבבו יחד כאשר בוטרוס, בבגדי יום־יום, עלה לבמה, כמו סתם נכנס לחדר שבו ראה את חברתו רוקדת, ידה האחת תחובה בתוך המפשעה. הוא הסביר לקהל שאצלו במשפחה לא היו מרשים לאשה להתנהג כך. הוא גם אמר שאילו לא היה ערבי, כבר מזמן הוריה היו מזמינים אותו לביתה. בהמשך, כצפוי, הם רקדו יחד. הם רקדנים טובים ובתנועה שולבו אלמנטים של מחול מזרחי. ההפתעה מצויה בחלק השנייה של הריקוד, שהוא מעין טקס היטהרות ממחשבות הרסניות הקשורות לזוגיות שלהם בסביבה עוינת. עמוד קטן בסגנון יווני ועליו אגרטל גדול מוצב על הבמה. בתוך האגרטל יש מים, שאפשר לשטוף בהם את הגוף, להתנקות. השניים נתנו אמון זה בזה, האחד אחז בראש האחר והחדיר אותו למים. הם פירקו את הארגטל מהעמוד והשתמשו בחפצים כחלק מהריטואל היפהפה של היטהרות. הרגע החזק ביותר בריקוד היה כשבוטרוס לקח את המיקרופון, אך המלה נשארת קפואה אילמת בתוכו, כמו רק יכולה לזהם את מה שטוהר. הוא שכב לצד זוגתו, חצי הגוף של שניהם גלש מהבמה, כמו על פני תהום, נתן לה את המיקרופון ופיה הפיק רק צלילים ראשיתיים. דואט מרגש באמינותו.

גדי דגון

מירב דגן יצאה נגד האדרת טקסי הזיכרון. ב"אני רואה אותם מתקרבים" היא גילמה דמות של שפנפנה שנפלה בקרב, קראה מהנייר טקסטים של ימי הזיכרון נוסח "במותם ציוו לנו את החיים" ואחר כך השליכה אותו על הרצפה במעין תנועת דחייה. דגן יוצרת אנדרטאות ועליהם צילום ממוסגר שלה - השפנפנה, נר זיכרון, זרים לנופלים ודגל ישראל. היא התפשטה כמעט עירומה ורקדה עם זר פרחים שמניחים על הקבר. בניגוד לריקוד של בוטרוס, הפעם לא יכולתי להשתחרר שזאת יצירה פרובוקטיבית בשביל הפרובוקציה.

“גוונים במחול”, תוכנית ב’: “פירורי פרידות במשקל כבד” מאת סמדר גושן. משתתפים: אלמוג לובן, מורן מילר, מטר פרשיץ ואדר ריקליס; “מה שבאמת מרגיז אותי”. כוריאוגרפיה, טקסטים ומוזיקה: עדי בוטרוס. רקדנית שותפה ליצירה: סתיו סטרוז’. רקדנים: בוטרוס וסטרוז’; “אני רואה אותם מתקרבים”. כוריאוגרפיה וביצוע: מירב דגן. פרפורמרים אורחים: אופיר בן שמעון, עדה דגן. מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית: דניאל ספיר. מרכז סוזן דלל בתל אביב, 31.8



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו