מג סטוארט: כוריאוגרפית בלי גימיקים

הכוריאוגרפית והרקדנית מג סטוארט מציגה בגוף אחד השפעות של המחול הפוסט-מודרני האמריקאי ושל היפוכו - המחול האקספרסיוניסטי הגרמני

רות אשל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
רות אשל

הכוריאוגרפית והרקדנית מג סטוארט היא מהיוצרות העכשוויות המוערכות כיום באירופה. בעוד שישראל משופעת בהופעות של להקות מיינסטרימיות מחו"ל, מרענן וגם חשוב לראות דברים אחרים. היוזמה להזמנתה היא של הכוריאוגרף והרקדן ארקדי זיידס ותוכניתה הועלתה במסגרת פסטיבל "ימי ברלין".

מג סטוארט נעמדת במרכז הבמה, אשה בלונדינית בשיער קצוץ מעוצב, בת 48, לבושה במכנסי ג'ינס שחורים הדוקים, חולצת טי ספורטיבית, נעליים גבוהות. מאחוריה מערכת תופים. כשאריאל ערמוני, המתופף, מכה על התופים, גופה של סטיואט נאסף לתוך עצמו, כפות הידיים ננעלות זו בזו וכל הגוף נכנס למסע של טלטלות. כך מתחיל הסולו "Affection Signs of". וזה נמשך ונמשך במהירות אכזרית, כמו סטוארט מבקשת להספיק לכלות את כל האנרגיה שבגוף בתוך חלון זמן מוקצב. להישאר ריקה. נקייה.

מג סטוארט. התמסרות טוטאליתצילום: גדי דגון

אחרי הסערה יש קטעי שקט. היא יורדת לרצפה על ברכיה, מרימה את החולצה, מגלה את הבטן שעדיין נסערת מעוצמת התנועה. הנשימה מבקשת להירגע. מלטפת בעדינות, כמו אם את ולדה. אחר כך היא עוברת מתנוחה אקספרסיבית אחת לשנייה. בכל תחנה מותחת את הזמן כממצה את הזיכרון, פותחת דלת לדמיון. היא מסיימת בשכיבת עובר, מרפק של יד אחד משרטט מלים בחלל כססמוגרף. אחר כך היד מתיישרת, תרה בחלל כמו שולחת חיישן לגוף שלה המוכן לספוג הכל. התנועות והתנוחות של סטוארט נולדות מתוך היום-יומי - תוך כדי דחיסה זו אל זו.

הסולו הזה, כמו הבאים אחריו, מעלים על הדעת שני פרקים בהיסטוריה של המחול במאה ה-20. האחד, העבודה הניסיונית של המחול הפוסט-מודרני שנוצר בכנסיית ג'דסון בניו יורק באמצע שנות ה-60 של המאה הקודמת. זה היה מחול שמרד בכל הקאנונים, בכל הסגנונות. מחול שהוא מחקר של הגוף, שבמקום מנוע של רגש המניע את היצירה, בחר דרך עיקוף של אימוץ מרכיב המקריות. בד בבד עבודות אלה גם מזכירות את ההיפוך - את המחול האקספרסיוניסטי הגרמני שלפני מלחמת השנייה, שבו הגוף מעצים זעקה. כך בגוף של סטוארט, האשה בת זמננו, ילידת ארצות הברית המתגוררת באירופה, חברו עוצמת הההבעה הרגשית הגרמנית עם המאפיינים של מחקר גוף ונזירות של המחול הפוסט-מודרני האמריקאי. החומר של המחקר הוא זיכרונות הגוף; או בלשון השיח האקדמי - הגוף כאתר ארכיאולוגי.

בסולו השני, "I take it back", סטוארט, בז'קט עור קצר ספורטיבי, עומדת מול מיקרופון כמשמיעה עדות בבית משפט - תשובות לשאלות שהיא משמיעה לעצמה על חייה. בעדות שזורות תנועות ידיים המושטות מעלה, המעלות על הדעת תנועת השבעה. לבסוף היא פשוט יוצאת החוצה בהליכה והאור יורד. קטע תיאטרלי חזק.

העבודה השלישית, "XXX for Arlene and Colleagues", נעשית למוסיקה של סרז' גינסבורג ווינסנט מאלסטאף. מה שנחקק בזיכרון הוא קטע הסיום שבו היא מניעה את האגן מצד לצד בהחלטיות, הזרועות פרושות למעלה, פתוחות לקבל, ומתוך התמסרות טוטאלית מכריזה בצרפתית "אני אוהבת אותך" (Je t`aime).

סטוארט היא אמנית שכבר עברה את שלבי הגימיקים של להיות "אחר" באופן מאולץ. וגם אם יצירתה נשארת בחלקה בתחום העמום, מדובר בעשייה שיש בה עומק.

מג סטיוארט, ערב עבודות סולו, מחסן 2 בנמל יפו, 8.11

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ