גיל קרלוס הרוש רוקד במקום לשבור

הכוריאוגרף והרקדן גיל קרלוס הרוש מעדיף לתעל את התוקפנות העצורה בו למחול. בפסטיבל "הרמת מסך" הוא מעלה את "Deady", טריו על משפחה במשבר

שיר חכם
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שיר חכם

"את כל האגרסיות שלי בחיים אני מוציא בעבודות שלי", אומר גיל קרלוס הרוש, כוריאוגרף ורקדן המעלה את עבודתו בפסטיבל "הרמת מסך", שמתקיים עתה זו השנה ה-24. יצירתו "Deady" תוצג ביום שישי במרכז סוזן דלל בתל אביב במסגרת "מסך 3" בניהולה האמנותי של רונית זיו, שגם מנהלת את הפסטיבל יחד עם יורם כרמי.

ב"Deady" – טריו של 20 דקות לרקדן, רקדנית וזמרת אופרה – עוסק הרוש ביחסים משפחתיים במשבר: אח, אחות ואם שנאלצים להתמודד עם נטישה פתאומית של אב. הוא מספר כי לקראת הכנתה ייעצה לו זיו לקרוא את מחזהו של טנסי ויליאמס "ביבר הזכוכית ואת הספר "ימי הנטישה" מאת אלנה פרנטה. אמנם לדבריו הוא אדם ש"לא קורא ולא כותב", אך סיטואציות מובהקות מיצירות אלו מופיעות בעבודה, למשל סצינת שולחן האוכל או דמות האשה הנעזבת ב"ימי הנטישה".

מתוך "Deady"צילום: דניאל צ'צ'יק

הרוש, בן 25, אומר כי "Deady" אינה מבוססת על ניסיונו אישי, אך לשאלה מדוע עסק בנושא זה הוא משיב "יש לי חסכים". אסתטית, העבודה מיטלטלת בין איור פיזי של רגשות לכוריאוגרפיה דרמטית של תוקפנות, בין מחול לתיאטרון – אך לא ניכרת בה החלטה על המשלב של אף אחד מהם. זהו מבע רווח במחול הישראלי: הצהרה על אלימות יום-יומית הטמונה במחוות המוכרות והמקודדות ביותר (הרמת יד, ליטוף עורף או דחיפה של מישהו אחר). על "Deady" עצמה שורה מעין חסך: הדרמה אינה מטופלת דיה להצדיק את העיסוק במסגרת יחסים תיאטרליים, והכוריאוגרפיה היא ביטויים פיזיים של אלימות מדודה, השואבים בעיקר מהשליטה הטכנית של הרקדנים.

לדברי הרוש, "אני אדם מאוד עצור בסך הכל. האלימות הזאת בעבודה, שאני אוהב, הטוטליות והאגרסיביות הן בעצם הפנטזיה. אני יכול להקיש על השולחן בצורה מאוד עדינה עכשיו אבל בתוך תוכי הייתי מת לפוצץ את הכוס. הדמות באמת רוצה לדפוק את הראש בקריסטלים (שמונחים על שולחן האוכל בעבודה, ש"ח). כל תזוזה קלה באמת הופכת מיד לדחיפה".

גיל הרושצילום: דניאל צ'צ'יק

הרוש גדל בחדרה, לאב בעל חברת בנייה ולאם עקרת בית, עם עוד שלושה אחים ואחיות. הוא למד בתיכון לאמנויות תלמה ילין במגמת מחול, וכשהיה בן 16 עזב את בית הוריו והתגורר בתל אביב. בן 18 עבר להולנד כדי ללמוד באקדמיה למחול ברוטרדם. עם שתי מזוודות, מחשב וחפיסת סיגריות נחת ברוטרדם ובמשך שלושה שבועות שהה בהוסטל על אונייה, בהמתנה לתחילת הלימודים.

"אפשר לומר שהייתי בסוג של אגו טריפ בהולנד", הוא אומר. "נורא התרגשתי מעצמי. הולנד היתה פארק שעשועים בשבילי. בבוקר הייתי הולך לאקדמיה ובערב הייתי יוצא למועדונים, ודברים קצת יצאו מפרופורציה. היתה לי תקופת סמים לא פשוטה. הבילויים הפכו להיות למה שבאמת בא לי לעשות, אבל התחילה בעיה של כסף. הכל הלך לסמים. התחלתי ללכת לקזינו ולהופיע במועדונים. לפעמים הייתי מרוויח בשלוש דקות 200 יורו, ואז מוציא את זה על סמים. הגעתי למצב שחייתי ללא מקרר וגנבתי לחם וגבינה צהובה מהסופר. הרגשתי מאוד אקזוטי במדינה הבלונדינית הזאת. במבט לאחור זה היה טראומטי. בשנה השנייה שלי בהולנד איבדתי את ההכרה בגלל מנת יתר והתאשפזתי".

הרוש חזר לארץ לפני כשלוש שנים, לאחר לימודים של כשלוש שנים ללא תואר, ומיד החל "לפזר את קורות החיים שלי בכל מקום אפשרי". לאחר התמחות שלא צלחה בלהקתה של הכוריאוגרפית ההולנדית קוני יאנסן, כחלק מלימודיו, הוא ביקש להתמקד בכוריאוגרפיה ולא בריקוד. "חזרתי לארץ וכבר ידעתי שאני ממוקד ביצירה", הוא אומר. "אני לא אדם של מסגרות, אני צריך שדברים יתנהלו כמו שאני רוצה. לא עפו עלי באקדמיה, לא עשיתי לימודי תואר, היה לי קשה וזה ניכר. זה גם בא לידי ביטוי בהתנשאות וזלזול מצדי כלפי המערכת".

הוא יצר כמה עבודות, בין השאר את "תקנה" לפסטיבל "גוונים במחול" ועבודה שעלתה בבכורה בתיאטרון "Lamama" באוף ברודוויי, אך מרגיש שהוא עדיין מחפש בית. בנוסף ליצירת מחול הוא לומד פסיכותרפיה במכללה לרפואה משלימה ומדמיין "בית, סטודיו וקליניקות, כדי שאוכל לעשות דברים טיפוליים גם בסטודיו. אבל אני לא יודע אם זה יקרה בארץ. כרגע הרוח נושבת למקומות אחרים".

לצד יצירתו של הרוש יועלו ביום שישי בפסטיבל "קרוב" מאת אפרת רובין ו"אקווריום" מאת אודליה קופרברג. ביום חמישי יוצג "מסך 2" בניהולו האמנותי של כרמי ובו העבודות "In their View" מאת מיכאל גטמן, "Nishbar" מאת עידן שרעבי ו"Asphalt" מאת נדר רוסנו, ובשבת "מסך 1" ובו העבודות "Girls" מאת רועי אסף ו"הבל" מאת רייצ'ל ארדוס.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ