מחול

אני טקסט פוליטי מדי

בניגוד לעבודותיו המוקדמות, ב"צ'רלי מנדלבאום" לא מצליח אמיר קולבן להעביר את המסר הפוליטי, למרות (או בגלל) שהוא מתעקש ועל אף הרקדנים המצוינים

רות אשל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
רות אשל

לולא היכולות של הרקדנים הטובים, יכולתי לטעות ולחשוב שאני צופה במופע של תיאטרון מחול ירושלים של שלהי שנות ה-80 (1992-1987). בין מקימי הלהקה היה אמיר קולבן והוא גם היה הכוריאוגרף המרכזי שלה ובשנותיה האחרונות גם מנהלה האמנותי. סגירתה, בעקבות שרשרת של כישלונות אמנותיים, היתה מהלומה לתקוות להקים ללהקה מקצועית בעיר שכבר אז החלה להתחרד, והן אישית לקולבן שעמד בראשה. בעבודותיו אז, כמו בזו שראיתי עכשיו, הוא עוסק בנושאים המדממים בחברה הישראלית. בעשור האחרון זה הפך לנושא כמעט מרכזי במחול כאן ואף ראינו קומץ של עבודות מצוינות. למרות שקולבן הוא כוריאוגרף מנוסה שיכול להתגאות בכמה עבודות מרשימות מן העבר, הרי כשמדובר במסר פוליטי הלהט מטריף אותו וטורף כל שיקול דעת אמנותי.

אי אפשר לומר גם שנוצרה כאן יצירה פלקטית עם אמירה פוליטית ברורה. מה שנוצר הוא פשוט מעורפל. דווקא עבודותיו הראשונות, "סיפור כמו בדיה" (1982) שהועלה בלהקת בת שבע, וכן "ויה דולורוסה" (1983) שהועלה בתיאטרון מחול רמלה, שהיו חלוצות בחיבור שנעשה בישראל בין אמירה פוליטית למחול - היו מצוינות. אבל עכשיו הוא לרוב לא מוצא את הדרך להביע מסר פוליטי באמצעות כוריאוגרפיה או בימוי - שעומדים אמנותית בזכות עצמם.

מתוך "צ'רלי ומנדלבאום". רגעים מרגשים, מסרים מעורפליםצילום: תמי וייס

שם היצירה, "צ'רלי מנדלבאום", הוא חיבור של שני שמות: צ'רלי שיכול להתקשר לצ'רלי צ'פלין ואולי יותר מכך לאותה נקודת מעבר בברלין, "צ'ק פוינט צ'רלי". ומנדלבאום הוא קרוב לוודאי אותו שער במעבר הגבול בירושלים לפני 1967.

התחלת העבודה מסקרנת: עוד בלובי מתבקש הקהל להכין תעודות זהות ויש הפרדה בין כניסה לגברים לנשים, כדי שהקהל יחווה על גופו מה זה לחצות גבול. בהחלט מעורר מחשבה. כשעולים במדרגות לאולם נתקלים ברקדנים מתנועעים ומתפלשים על רצפת המדרגות כאילו היו זוחלים - אולי ביקש קולבן להביע בכך את תחושת ההשפלה הפוקדת לעתים את חוצי הגבול.

אחר כך עולים הרקדנים אחד אחד לבמה, לא לפני שעברו בדיקה בטחונית, ואת פניהם מקבל רקדן צעיר, חייכני וזהוב שער. התנועות שלו מכניות, וכולם עוברים אותה בדיקה המתורגמת למשפט תנועתי שמורכב בין השאר מתנועות פישוק בירכיים, סיבוב הראש ימינה, פתיחת פה, שליחת לשון החוצה והשמעת קול. בין לבין מתחכך הבודק בהנאה בגופם של הנבדקים, וכל זה מסתיים בקריעת בגדו של הנבדק - שכבר הוכן מראש כדי שייתלש בקלות. ברקע מתרומם מסך אחורי עשוי מגלילים של נייר חום. הקימוט של הנייר המואר מעניק לו מראה של חומה עשויה מאבנים מדבריות. המוזיקה המלווה את הסצינה היא בקרשצ'נדו שמרמז על סכנה.

טיוטות טובות שלא פותחו

מכאן ואילך, קרוב לשבעים דקות, נוצרת אי־שפיות. אני דווקא אוהבת אי־שפיות, כשהיא מעוררת השראה וטירוף שמעבר ליומיום, אבל כאן היצירה משאירה אותך בערפל. לאורכה שזורים מספר קטעים קצרים טובים שלא פותחו ונשארו כטיוטת רעיון, כאילו השיעבוד למסר מנע מהם חיים משלהם. לדוגמה, דואט אלים של גברים ביחסי שנאה־אהבה כאשר לפתע הפיות שלהם דבוקים, או סצינה אחרת שבה רקדן תופס את הרקדנית ארין שאנד, נסער מפגישתם המחודשת, אבל מה שמתחיל כחיבה גולש לאלימות עד כדי מה שנראה כניסיון לאונס. ואחר כך סולו קצר של שאנד שכמו נקטע באיבו, ובו מוארת האישיות החזקה שלה כפרפורמית.

בולט לטובה גם הרקדן גבה־הקומה הראל גרז'וטיס, שגופו מלא הבעה והוא מפגין גם יכולות אקרובטיות מרשימות עם קפיצות המסתיימות בנפילות מסקרנות לרצפה.

מתוך "צ'רלי ומנדלבאום"צילום: תמי וייס

לעומת סצינות קצרות אלה שלא מימשו את הפוטנציאל שלהן, יש סצינה ארוכה של המפקדת, או המדריכה לצליפות, שמדגימה איך צולפים והורגים כבר בפעם הראשונה, כשההדגמה מיועדת לקהל. ברגע מסוים היא פושטת את דמותה והופכת לחתולת־מין קברטית ואז חזרה להיות מפקדת - ככה אולי היא מתכתבת עם הסרט "קברט" ועם גרמניה ערב המלחמה. אבל הדימוי הזה כבר נדוש.

לעתים מושמעת מוזיקה חסידית אנרגטית ולא ברור מה הקשר שלה למתרחש ולריקוד הרקדנים. כשהעבודה מתקדמת, עולה על הדעת שהבחירה המוזיקלית הזאת קשורה אולי להתחרדות שעוברת החברה.

במהלך העבודה הרקדנים מדברים ובחירת המשפטים נראית צפויה משהו ופלקטית. גם הדיקציה לא ברורה והמשחק מוגזם.

הריקוד החותם את העבודה החותמת הוא סולו מרגש של עידית עמיחי. שיערה הארוך מכסה את פניה, כמסכה או כעיוורת, והמחול מרשים בוירטואוזיות שלו, בגלגולים האקרובטים על הרצפה, ונוגע ללב כאשר בסיומו היא מושיטה את ידיה קדימה לצופים, כמהה, מגששת לחבור לידיים אחרות בחשכה, ליצור קשר אנושי. כשהרימה את השיער הקהל מחא כפיים והיא אמרה "תודה". וכשהתשואות גוועו הסתבר שהעבודה הסתיימה, ואז חברו אליה שאר הרקדנים שאכן היו ראויים לתשואות על המסירות שהראו ועל היכולת הטכנית היפה שלהם.

לאחר מכן הפשילו הרקדנים את בגדיהם, יצרו מעגל, רקדו מעין מחול חסידי שהפך להורה ונפלו שדודים בערימה על הרצפה, שהשתקפה מוקרנת על מסך הנייר. קולבן ביקש מהקהל לעלות לבמה ולחבור לרקדנים. כמה עשו זאת, עלו, הסתובבו סביבם וירדו.

להקת המחול "קולבן דאנס". "צ'רלי מנדלבאום" מאת אמיר קולבן, תלבושות: חגית אביר, תאורה: שי יהודאי, עריכה, פסקול ותפאורה: אמיר קולבן. רקדנים יוצרים: עירית עמיחי, ארין שאנד, אביב שם טוב, ענבר שלו, ניצן ברדיצ'ב, הראל גרז'וטיס, דניאל מוסר, רון מטלון. מרכז סוזן דלל, 16.12

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ