הכוריאוגרפית לילך ליבנה יצאה באקט מחאה נגד ההומוגניות של המחול בארץ - מחול - הארץ

הכוריאוגרפית לילך ליבנה יצאה באקט מחאה נגד ההומוגניות של המחול בארץ

ליבנה וארבעה רקדנים קראו מניפסט במרכז סוזן דלל בעת הופעה של אנסמבל בת שבע. בסמיכות זמנים מפתיעה קרא מרכז סוזן דלל ליוצרים "לפרסם גילוי דעת אמנותי, מניפסט" לקראת החגיגות לציון 25 שנה להקמתו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שיר חכם

השבוע, לקראת חגיגות 25 שנה לקיומו, הוציא מרכז סוזן דלל קול קורא ליוצרים, "לפרסם גילוי דעת אמנותי, להצהיר באופן פומבי על השקפותיהם, מניעיהם וכוונותיהם – לכתוב מניפסט".

למרבה האירוניה, שבוע לפני כן הוקרא במרכז מניפסט המותח עליו ביקורת: הכוריאוגרפית לילך ליבנה וארבעה פרפורמרים - סביון פישלוביץ', יולי קובבסניאן, בר אלטרס וטל הרינג - הגיעו למרחב הציבורי של המרכז בעת שהתקיימה בו הופעה של אנסמבל בת שבע, לבושים בבורקות, וקראו מניפסט שכתבה ליבנה ושכותרתו "לא יכול להיות שיש בארץ רק דרך אחת לעשות מחול".

לילך ליבנהצילום: שרון ברקת

"לא ייתכן שבישראל יש דרך אחת לרקוד", נכתב במניפסט, "רק דרך אחת לגשת אל הגוף, והיא הדרך היחידה שקובעת מהו מחול. עלינו להתפרץ אל תוך המערכת גם אם לא אירחו אותנו בה, ולדרוש מקום לגוף האחר. אנו מבקשים לא להישאר באותו מקום שבו ברור ריקוד מושלם מהו. התפקיד של האמנות הוא לערער על מהו ריקוד מושלם, לחתור לסחרר אותו.

"לא ייתכן שכבר 20 שנה הריקוד המושלם בארץ הוא אותו ריקוד מושלם", ממשיך המניפסט. "משהו משובש במערכת שלנו אם זה ככה. בריקוד המושלם אי אפשר לגעת. אי אפשר לקבע ולרקוד אותו לעולמים. ברגע שהאידיאה של הריקוד המושלם הולכת יד ביד עם ריקוד ממשי מושלם – משהו בהחלט לא בסדר כאן".

ליבנה, סטודנטית לתואר ראשון בפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ויוצרת פעילה, אומרת: "יש כאן תפישה אחת של מחול והיא יכולה להתקיים, אני לא תוקפת את מה שכן נעשה. אני תוקפת את העובדה שהמערכת מבטלת אפשרויות אחרות לתפוש מחול וגישות אחרות לגוף. היום בפירוש לא מתקיים במרכז סוזן דלל מחול עכשווי. המרכז מאפשר אולי התפתחות של יוצרים מכל מיני סוגים, אבל נדמה שכבר מצא תשובה אחת ואין אפשרות להעמיד את הגוף למחקר מחדש".

לדבריה, היא מתכננת פעולות מחאה נוספות, אך בחרה להתחיל בסוזן דלל מכיוון ש"זה אמור להיות הבית של המחול בארץ. לא הלכתי למשכן לאמנויות הבמה, למשל, כי שם ברור שזה לא קשור למחול. לבשנו בורקות, כדי להציג את הגוף המכוסה שמעלימים אותו. אנחנו כמו גוף משבש שלא רוצים לראות, ולא יכול להיות שתהיה פה דרך אחת לתפוש גוף. טענו נגדנו שיש כאן המון יוצרים, תמיכה ופסטיבלים, אבל מי שטוען כך טועה בהנחות היסוד שלו".

האם סמיכות הזמנים בין הצגת המניפסט לקול הקורא שפירסם מרכז סוזן דלל היא מקרית? רן בראון, האחראי לכנס לציון 25 שנה למרכז ולהוצאה לאור של אסופת המניפסטים במהלך 2014, אומר שכן. "זה מדהים שזה קרה ביחד", הוא אומר. "אני עובד על זה עם יאיר ורדי מתוך מחשבה שמה שנחוץ כאן אינו עוד הופעת מחול, אלא פיתוח של השיח. מאחר שהשנה מתוכננים שני כנסים גדולים – של האגודה למחקר המחול ושל 50 שנה לבת שבע – הגענו למסקנה שנחוץ כנס שבו האמנים עצמם ידברו. בדיוק ביום שבו קיבלתי אישור סופי מיאיר, לילך קראה את המניפסט שלה. אני חושב שהוא ממש טוב. זה כמו צייטגייסט כזה, יש משהו באוויר וצריך ללכוד אותו ולהשתמש בו".

תגיות:

תגובות