מחול

"רוג'ום": באזור הדמדומים של נוגע ולא נוגע

ב"רוג'ום" מאת רות זיו־איל יש רגעים נפלאים. אבל לעתים הפתרונות שלה מתארכים מדי והדמיון חוזר למחוזות שכבר ביקר בהם בעבר אזור דמדומים של נוגע ולא נוגע

רות אשל
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רות אשל

ניואנסים, דקויות, שרטוט קווים עדינים, שיוף של כל תנועה יומיומית לכדי אמנות, תשומת לב לפרטים בכל המרכיבים התיאטרליים, אלה מקצת מן המאפיינים של תיאטרון התנועה של רות זיו־איל. בעולם הפוסט מודרני על השפע והעצבנות שלו מוצאת לה זיו־איל את השקט הנחוץ כדי לספר על מסע רוחני של אשה וחוזרת לאלמנטים שגם בעבר היו לה למקור השראה: אבנים ומים.

בצד ימין של הבמה מתנשא גלעד. פרוסות אבנים שטוחות מונחות זו מעל זו, מהבסיס הרחב ועד לראש הערימה הצר. אל הגלעד מובילות כמה אבנים גדולות המונחות במרכז הבמה כשביל, ובצד שמאל ניצבת גדר אבן שאותות הזמן ניכרים בה. מאחורי הבמה מין מבנה עץ למגורים. רוג'ום, כשם היצירה, הוא גל האבנים שמקימים נוודים במדבר. אבל בעיני, ביצירה זו של איל הרוג'ום הוא מצבה, קבר של אדם אהוב. יעל תורג'מן, בבגד שעיצובו וצבעו משתלבים עם האבנים, מקיפה את הגלעד. היא מתקדמת על אבן הבסיס שלו, מתוך מגבלה חמורה של מקום, כאילו היתה זו במה על במה. היא מקיפה את גל האבנים שוב ושוב, בודקת את אבניו, ממוגנטת אליהן - כל הקפה זהה לכאורה לאחרות, אך יש בה תמיד אלמנט קטן שונה שהעין תרה אחריו. היא נועצת באבנים את אצבעותיה כמו מטפסת הרים ומצליחה להגיע לפסגה. שם היא נעמדת בידיים פרושות, כמו נשר. עכשיו הידיים מתרככות, מתמלאות אנרגיה וחיות.

יעל תורג'מן ב"רוג'ום"צילום: גל דרן

ככל שהיא גבוהה יותר, עומדת על החלק העליון והצר של הגלעד, כך היא יכולה לראות רחוק יותר, והזיכרונות צפים ומתפרשים על החיים הקודמים, אלו של טרום הגלעד. הסצינה מסתיימת כשהיא רוקעת בכעס ובאי השלמה על משטח האבן, שעשוי להתפרק מעוצמת הרקיעות.

את המשך היצירה ניתן לחלק לארבע סצינות המופרדות בקאט של חשיכה. אלה נעות בין עולם הדמיון לעולם המציאות של אשה בודדה, השבויה בזיכרון של מי שאבד. "המציאות" מתרחשת במבנה העץ, העשוי תריסים כמעט מוגפים ומואר מבפנים במנורה. האשה נראית־לא־נראית דרך התריסים כשהיא פוסעת הלוך ושוב באי שקט, אשה בודדה בדיכאון. מעניין, שלא כמנהגה, זיו ־איל מבקשת "להסביר לקהל" את מה שמתרחש בנפש האשה, וזו אומרת: "קמתי בבוקר, סגרתי את התריס וחזרתי לישון".

כשהיא חוזרת לישון במיטתה היא מוצאת עצמה בסצינת חלום, שוכבת על אבני השביל המוביל לגלעד. בחלומה היא שטה בסירה, המקל שבידה הופך למשוט או לחכה, וגם כאן היא ניצבת על אבן אחת, על הבסיס הצר, מבטיה מופנים למרחבי הנהר. הדימוי של הסירה והדייג אמנם נקשר לחופש, לשחרור מזיכרון מעיק, אבל הוא צפוי וגם מתארך. העניין גובר כשהאשה מניחה את המקל הארוך והדק על השכמות, והוא נע ונדמה כי הוא משקף לא רק את התנועה של גלי הנהר אלא גם את מצבה הנפשי של האשה. הוא מתייצב, בשיווי משקל עדין, והיא פורשת את ידיה לצדדים בתנועה סימטרית של רוגע ושלווה. זה אחד מהרגעים היפים.

ושוב קאט. ובחזרה לחדר. מצב רוחה השתפר. היא רוקדת לעצמה וגם הפעם נזקקת למלים כמו: "אלך לישון ואקום מוקדם בבוקר". בסצינה החותמת את היצירה היא שוכבת בחוץ, ראשה על אבני הגדר, לבושה בכתונת לילה לבנה, המעלה על הדעת תכריכים. ידיה מושטות לקערית חימר מלאה במים ומתחיל מעין תהליך היטהרות. כצפוי היא שוטפת את גופה אבל מפתיעה וטובלת את ראשה במים, עוצרת את הנשימה, אולי מבקשת לענות את עצמה, אולי לשים קץ לחייה, והכל כמו מחכה לפתרון. היא מתיישבת בתוך הבריכה הקטנה והעין מגלה פיסת נייר לבנה בתוך האבנים, הנראית כפתק משאלה אך איננה אלא סירת נייר קטנה, סמל החופש, השחרור מהעולם הדיכאוני לעבר מרחבים חדשים. הסירה הממשית הזאת היא התגלמות הסירה שבחלום.

ליעל תורג'מן נוכחות נעימה לאורך היצירה כולה. היא מרוכזת בעצמה, נעה בקצב המחשבות; כמו ביצירותיה של זיו־איל, הרגע נמתח כדי לגלות את המרקמים שבתוכו, ועולמה הפנימי של תורג'מן חי את כל הניואנסים.

לאורך היצירה יש קטעים נפלאים הנולדים מתוך אותה עדינות פואטית של בדידות וחלומות, אבל לעתים נראה שליוצרת קשה להיפרד מפתרונות שהתאהבה בהם. זיו־איל נודעת במינימליזם שלה, בעבודה עם סולם תנועות מצומצם ועם אביזרים ספורים שמהם היא מפיקה את כל סודותיהם. אבל לעתים הפתרונות שלה מתארכים מדי, הדמיון חוזר למחוזות שכבר ביקר בהם בעבר, גם אם קצת אחרת. היצירה מתנהלת כציור פסטל על אותו רצף אנרגטי מופנם, גם ברגע ההארה עם סירת הנייר. כל זה מעורר הערכה אך בו זמנית מצוי באזור דמדומים של נוגע ולא נוגע.

"רוג'ום" מאת רות זיו־איל; רקדנית יוצרת: יעל תורג'מן; עיצוב במה: אבישי איל; מוזיקה מקורית ועריכה מוזיקלית: נדב ברנע; עיצוב תלבושות: חגית אביר; עיצוב תאורה: תמר אור, תיאטרון תמונע, 9.4

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ