70 שנה לחגיגות העומר ברמת יוחנן

ריקודים רבים, שיצרה לאה ברגשטיין ושהלחין מתתיהו שלם, הופקעו מהמסכתות של קיבוץ רמת יוחנן והפכו לנכסי צאן ברזל של המחול העממי הארצישראלי. עתה הם זוכים לביצועים מחודשים ולכבוד המגיע להם

רות אשל
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רות אשל

על ערש מותה של הכוריאוגרפית לאה ברגשטיין, חלוצת יוצרת טקסי החג ביישוב, ישב לידה נכדה אמנון גולן ונזכר בדבריה האחרונים, "אחרי מותי הכל ילך לאיבוד. יזרקו את מפעל החיים לפח האשפה". לציון 70 שנה לחג העומר, התקיים בקיבוץ רמת יוחנן כנס של יומיים מחווה למלחין מתתיהו שלם ולברגשטיין, והנכד היה יכול להכריז, "את ניצחת סבתא, ובגדול". דורות של רקדנים שרקדו בחגים הגיעו לכנס מרגש זה והיה אפשר להתרפק בגעגועים על החלום הציוני.

לאה ברגשטיין עלתה לארץ מווינה והצטרפה לקיבוץ בית אלפא ב-1925. לפני כן רקדה בגרמניה בלהקת של ורה סקורונל, מהלהקות הידועות בסגנון מחול ההבעה. בקיבוץ היתה רועת צאן ועבדה בגן הירק. ב-1931 יצרו ברגשטיין ושלם, שהיה גם הוא חבר הקיבוץ, את מסכת החג הראשונה "חג הגז" עבור חבורת רועי הצאן. מסיבות אישיות עזבה את הקיבוץ ועברה לתל אביב, שם רקדה בקבוצתה הראשונה של גרטרוד קראוס (1936). לאחר תקופה קצרה עזבה את העיר והצטרפה לקיבוץ רמת יוחנן, אליו עבר גם מתתיהו שלם שעזב את בית אלפא בעקבות הפילוג בתנועה. יחד יצרו את חגיגות העומר, חגיגות ט"ו בשבט, חגיגות הכלולות ואחרות.

"תפארת חג", מחווה למתתיהו שלם ולאה ברגשטיין במלאת 70 שנה לחגיגות העומר ברמת יוחנןצילום: יואב כרמון

יורם גורן, בספר "שדות לבשו מחול" המוקדש לפועלה של ברגשטיין, כותב ש"בהכריעה על החיים בקיבוץ, היא משלימה עם הדרך היחידה שנותרה עבורה כרקדנית – להדריך אחרים בריקוד וליצור למען הקהילה. היא מבינה שעליה לנסות להגיע אל הביטוי המבוקש לא בעזרת טכניקה גבוהה כי אם בעזרת התנועה הפשוטה והטהורה. תנועה אותה יוכל לבצע כמעט כל אחד ואחד". המציאות בה בחרה והפתרון אליו הגיעה ניזונו גם מהתפישה של רודולף פון לאבאן, התיאורטיקן והמורה של מחול ההבעה שפרח בין שתי מלחמות העולם במרכז אירופה והובא לארץ על ידי רקדניות פליטות עם עליית הנאצים לשלטון. לאבאן חשב, כרבים מבני דורו בתחילת המאה, שהאנושות עומדת בפני עידן חדש ושהמחול העממי והחגים העממיים המסורתיים הם על סף שקיעה. לתפישתו אין לעשות הפרדה בין ריקודי חברה (למשל, ואלס) לבין ריקודי עם ומחול אמנותי לבמה. הרעיון שלו היה שריקודי העם המסורתיים ייעלמו ואת מקומם יתפוס סוג של ריקודי חברה פרולטריים שייצרו אמני המחול המקצועיים, ואלה יאחדו בין העם לקהילה. במסגרת רעיונית זאת יצרה ברגשטיין ריקודים אמנותיים המותאמים לאנשים ללא הכשרה ריקודית, או כדבריה, "הצלחתי ליצור ריקודים ללא רקדנים", אלה הביעו וסיפרו על החג, תוך שהם קשורים למקום בטבע בו הוא מתקיים.

למקורות עבור החומרים התנועתיים הגולמיים, פנתה ברגשטיין אל מחולות של תרבויות עתיקות, בעיקרן מאיזדורה דאנקן. בראיון שקיימה איתי ב-1989, חודשים ספורים לפני מותה, סיפרה שהריקוד "פנה הגשם" מתבסס על הליכה בפרופיל בהשפעת דאנקן, ושכל ריקודי העומר בנויים על בסיס תנופת השמיניות בהשפעת פון לאבאן. "בביצוע נכון, כל התנועות נבעו מאנרגיה שמקורה במרכז הגוף, ותנועות הרגליים והידיים היו מוצר לוואי למה שמקורו בטורסו". גם כיום ניתן להתרשם מייחודיותם של הריקודים. אלה בנויים על מספר מצומצם של מוטיבים תנועתיים שנבחרו בקפידה, תמציתיים וצלולים. הפיתוח של המוטיבים נעשה בעיקר בשימוש בחלל, בשינויי כיוונים. יש צניעות, אמת פנימית. אין פומפוזיות.

לא מעט ריקודים מתוך המסכתות שיצרו ברגשטיין ושלם, כ"עוזי וזמרת יה" (1942), "לבשו עוז" (1942), "שיבולת בשדה" (1945) ו"הן ירונן" (1948) הופקעו מהמסכת והפכו לנכסי צאן ברזל של המחול העממי הארצישראלי. היה נראה ששלם וברגשטיין הגשימו חלום חיים, אבל בשנות ה-60, עם שינוי הערכים בחברה הישראלית, ובהן נטישת השאיפה ליצירה מקורית לטובת חיקוי חו"ל, מודאג שלם לעתיד החג ש"דורש היחלצות מתמדת של כח ותנופה. מורגשת עייפות וצפויה סכנה כמישה". הוא גם מזהה את התופעה הישראלית של ההתלהבות הגדולה בהתחלה ואת הקושי של ההמשך. ברגשטיין מזהירה בפני אימוץ כל טרנד של אופנה בשנים שהמחול ויתר על יצירה מקורית לטובת התמקצעות וחיקויים של יצירות מחו"ל.

"תפארת חג", מחווה למתתיהו שלם ולאה ברגשטיין במלאת 70 שנה לחגיגות העומר ברמת יוחנן

במהלך הכנס ברמת יוחנן התקיימו הרצאות של דפנה שלם־פרדקין, נורית פיינשטיין, יפתח מזור, מוקי צור, רנה שרת, איריס לנה, פז אלניר ומיכאל וולפה. הועלו קטעים במחול של להקת החטיבה עם קטעים נבחרים. האחרונה הוקמה על ידי ברגשטיין בשנות ה-50 ובה רקדו הרקדנים הנבחרים מהתנועה הקיבוצית, בני נוער בגילאי 18-14 של הנוער העובד והלומד. בין הרקדנים היו שאול גלעד, איתמר גורביץ ויאיר ורדי. עניין מיוחד עוררה ההרצאה של פז אלניר שמובילה בקיבוץ את המשך המסורת של הריקודים ואת המאמץ להרים את החג, שנגעו בשאלות של אקטואליה. איך עומדים באתגר של שימור יצירתם של ברגשטיין ושלם בחברה ששינתה את פניה? איך הטקסים שנוצרו מתוך אידיאולוגיה על חברה שעליה חולמים, שומרים על הרלוונטיות שלהם בחברה של קץ האידיאולוגיה, בעידן הגלובליזם והפוסטמודרניזם הביקורתי? איך מתחדשים? ויש גם בעיות פרקטיות: איך מלקטים את הצעירים ערב הפסח, שרבים מהם נוסעים לחופשה בחו"ל, לחזרות על חג העומר? איך מקיימים חזרות שהצעירים ייהנו בהן, יהיו מוכנים לעבוד קשה, בשנים של רדיפה אחר נוחות? למרות פשטותם, הריקודים אינם קלים לביצוע. הקושי אינו נעוץ בלימוד הצעדים אלא בעטיפה הרוחנית, בנתינת משמעות לצעדים, בצביעתם בדימויים של חברה שעליה אנו חולמים. בסרט שצולם עם נורית כהן, מהרקדניות הוותיקות של ברגשטיין שעשתה את דרכה לבמה המקצועית, היא זוכרת את ברגשטיין אומרת לרקדנים שכאשר הם מתכופפים לעבר האדמה ידמיינו שהלב שלהם מתחבר אליה.

לדברי פז, המשתתפים חשים גאווה לקחת חלק בעשייה שאין בקיבוצים אחרים, כחלק של חיפוש אחר ייחודיות בעולם הגלובלי – אבל יש לעבוד על כך. מחדשים את התלבושות לבדים עכשוויים, התנועה גם היא עוברת שינויים מועטים ומותאמת לגוף הישראלי (גם ברגשטיין נהגה כל הזמן לשנות את התנועות), אבל שומרים על "הרוח" הראשונית שעמדה מאחורי היצירה המקורית. ב"מסע גיבורים", הנוער הולך כל הלילה מהקיבוץ לכנרת וכשמגיעים לשם רוקדים "הן ירונן". לדבריה, במישור הלאומי יש צמא לסולידריות, יש צמא לצניעות מול תרבות הטייקונים, יש צמא וצורך בהתעלות חברתית תרבותית.

אחר כך עלו לבמה זה אחר זה נשים וגברים, חלקם בגיל מתקדם, והעלו זיכרונות. נכחה אפילו רקדנית מההרכב הראשון תמר (זונפלד) פלד. קצרה היריעה להביא את דבריהם, אבל אסיים במילים של נחמה, של הרקדן הוותיק אלי יבלונקה: "את הרוח אני רואה בעיניים של היושבים פה – זרקורים!".

כנס "תפארת חג", מחווה למתתיהו שלם ולאה ברגשטיין במלאת 70 שנה לחגיגות העומר ברמת יוחנן, קיבוץ רמת יוחנן 20.3

"תפארת חג", מחווה למתתיהו שלם ולאה ברגשטיין במלאת 70 שנה לחגיגות העומר ברמת יוחנן
הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ