הגברים המבטיחים של המחול הישראלי

הכישלונות, הדעות הקדומות, הפריבילגיות של גברים בסטודיו וההישרדות בעולם המחול הישראלי. הכוריאוגרפים המשתתפים בפסטיבל "גברים יוצרים" של מרכז סוזן דלל בתל אביב, שיימשך לאורך סוף השבוע, מספרים על עבודותיהם

גיל נוה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
גיל נוה

"יש לנו מעמד פריבילגי כגברים בעולם המחול, אין ספק", מודה דרור ליברמן, אחד היוצרים שמשתתפים בפסטיבל "גברים יוצרים" של מרכז סוזן דלל בתל אביב, שנפתח אתמול ויימשך לאורך סוף השבוע. "אבל בו זמנית אני שואל שאלות לגבי המעמד הזה, בתחום שבו 90% מהעוסקות בו, לפחות כתלמידות ומורות, הן נשים".

נדב צלנר

שאר היוצרים מהנהנים בהסכמה. נראה שהם לא מרגישים בנוח עם הפריבילגיה הזאת, אבל עוד לא מצאו בינם לבין עצמם פתרון לסוגיה, בעיקר כנראה כי הם עסוקים מדי בהישרדות – כלכלית ואמנותית. כיוצרים צעירים, הם עדיין נאבקים כדי להתקדם בסצינת המחול הצפופה והאוונגרדית שבישראל, שבאופן כמעט דרווינסטי לרוב לא מתגמלת את יוצריה אלא אם הם בצמרת. הם מוצאים את הדרכים להתפרנס מהאמנות "וכמובן מלמדים כל הזמן", אומר ערן אבוקסיס, "ולצערי גם בתחום הזה אין שוויון - אנחנו מקבלים לרוב משכורות גבוהות יותר מהנשים שמלמדות". עובדת היותם גברים – מה שלכאורה מגביר את הביקוש לשיעורים שלהם - היא אחד ההסברים לכך, אבל הסבר נוסף לביקוש הוא עובדת היותם יוצרים פעילים, "ואין שום קשר בין זה לבין הוראת מחול", מודה אורי שפיר. אז בעצם במחול, כמו בבישול, "כל הנשים מבשלות, רק הגברים הם שפים"? חלקם צוחקים במבוכה. "ממש לא, יש הרבה מאוד יוצרות מחול חשובות ובולטות, כמו ענבל פינטו, יסמין גודר, שרון אייל, האחיות ורטהיים מוורטיגו", אומר נדב צלנר, הצעיר מביניהם. "אבל גם אם הן מהוות 50% מאלה שבראש, זה עדיין חסר כל פרופורציה ביחס למספר הרוקדות", משיב לו ליברמן.

רובם החלו לרקוד בשלב מאוחר יחסית בחיים, אחרי גיל 17, "לא מסיבות שוביניסטיות או הומופוביות", מסביר נדר רוסנו, שיצירתו "Red Belt" עולה בבכורה בפסטיבל, "אלא כי פשוט לא נחשפתי לזה. זו לא היתה אופציה בשבילי, בחור שגדל בקריות. כשסוף סוף נחשפתי למחול, התרגשתי והבנתי שזו דרך ביטוי שמתאימה לי".

אמיר מי-טל

כיום, כרקדנים ויוצרי מחול, אנשים מניחים הנחות לגביכם?

"מניחים שאני פועל במה", צוחק עוז מולאי, שיצירתו "לורה" היא סולו לרקדנית, שעלתה אמש בערב המשותף לו, לנדר רוסנו ולאמיר מי־טל. "אולי זה כי אני לא נראה בדיוק הכי עדין בעולם. אחרי זה כמובן מניחים שאני הומו, מניחים שאני מתפרנס ממלצרות ועוד כל מיני דברים". לרוב אלו הנחות נכונות, לא?" מעולם לא התפרנסתי ממשהו שהוא לא ריקוד, תודה לאל, וכמו כולם בארץ אני סוגר את החודש", מתרעם לירון עוזרי, שמעלה ערב משותף עם ניר אבן שוהם. "ויש פה בחבורה סטרייטים, אני משער". כולם צוחקים.

אז אתם מרגישים בנוח עם החיבור של הפסטיבל עם אירועי הגאווה בחסות עיריית תל אביב?

ליברמן, שיצא בשאלה, מגיב בהתלהבות נחרצת: "כן! לא רק שזה נחמד וזו אמירה חשובה, זה אולי מבטיח קהל". דבריו משנים את כיוון השיחה, לשאלת ההצלחה, והאם היא משתקפת במכירת כל הכרטיסים באולם. אחד מהם אומר שהתחושה קצת מלחיצה "כי בכל זאת, במושגי מחול נכנסנו לפלייסליסט של גלגלצ – אנחנו מקבלים במה ותמיכה של סוזן דלל. הדבר היחיד שאפשר לעשות בהתאם זה למכור כרטיסים".

ערן אבוקסיס

רוסנו, המבוגר והמנוסה שמביניהם, מדבר על מושג ההצלחה בדרכים קצת אחרות: "ב'חגורה אדומה' אפשר להגיד שאני דווקא רוקד את הכישלון. כשהתחלתי לרקוד לא היתה לי בעיה להיות הכי ישיר בגישה שלי לקהל, לעמוד מולם ולהישיר לעברם מבט. איכשהו עם השנים אני יותר ויותר מתקשה בזה, היצירות שלי עולות לאט לאט לחלק האחורי של הבמה. ביצירה הזו אני מחפש מה גרם לכשלונות שלי בחיים, בכל מיני דרכים, לבטא את הסיזיפיות היום־יומית שאני חווה. אני מתקשה להגדיר את זה במלים, אבל אפשר לומר שזה מסע בתוך כישלון".

שפיר וליברמן מתחברים לתחושת "ריקוד הכישלון" של רוסנו. רובם מתייחסים לשפיר כאל אחד הווירטואוזים שבחבורה, אבל הוא מפוכח למדי: "זה קצת מוזר, אבל העבודה נולדה משאלות שעלו לקראת גיל 30, שבכל תחום אחר הוא שיא החיים, אבל במחול אתה מתחיל לשאול את עצמך 'האם היכולות שלי מגדירות אותי?' ו'האם ככה חייב להיות גוף רוקד?'. זו סיטואציה דפוקה – הגוף הוא הכלי ואנחנו הולכים וגומרים אותו במקום לשמור עליו. הגוף בעצם רוקד את הכישלון של עצמו. אז החלטתי להשתחרר מהלחץ להצליח ולבדוק את מה שבקט אמר – 'to fail better'. חיפשנו את הדרכים להיכשל ויש ממש אינספור דרכים. זה נפלא וכל כך משחרר. יש לי כאן זכות להציג את הכישלון, לאתגר אותו לפרק אותו. זה בעצם גם מפרק את ההצלחה".

ניב שחם

ליברמן מתאר תהליך דומה: "רציתי ליצור מחווה ליצירה הזאת שהשפיעה עלי, וליצירה ההיא שהשפיעה עלי, אבל הייתי חייב להכיר במציאות של סוג הרקדן שאני. אני לא רך ולא קליל, ולכן זה גם שם היצירה. פשוט מצאתי דרך לספר את הביוגרפיה שלי, המורכבת והסנסציונית שאתם העיתונאים כל כך אוהבים, דרך הגוף שלי, שכשל לא פעם בריקוד". עוזרי מתפרץ לדבריו: "הוא מתאר את זה בצניעות. ראיתי את העבודה שלו. אי אפשר להישאר אדישים. הוא קורע את עצמו על הבמה, פיזית, לרסיסים, ומציב את עצמו בסיטואציות קיצוניות מאוד". ואתה, בערב המשותף עם ניר אבן שוהם?"אני רוקד תמיד את החיים שלי. זה עוזר לי להבין את התהליכים האישיים שאני עובר, אבל קשה לי לתאר את זה במילים. בחיבור עם ניר, שהוא חבר ילדות, יצרנו ביטוי לכך שאנחנו הפכים משלימים 'ין ויאנג', כשם העבודה, וניסינו לברוח מהתכתיבים החברתיים של הזהויות שלנו ב'ללא תיוג'. קשה לנסח את זה שלא בתנועה", הוא צוחק, נבוך.

לאורך רוב השיחה מניד נדב צלנר בראשו, לא מסכים עם תחושת "הכישלון הלגיטימי" שמתארים חלקם, לא מסכים עם ההגדרה של רובם את השאפתנות כמשהו שולי, שבא עם המקצוע. "אני שואף רחוק. אני שואף שהקהל שלי ייהנה, יצא עם חיוך. השאיפה שלי לטווח הארוך היא אפילו ליצור מיוזיקל בברודווי", הוא מצחקק. "אני לא חושב שצריך להתבייש בזה. אני יוצר על סמך הצורניות, האסתטיקה שחשובה לי. בשלוש היצירות שלי שעולות בפסטיבל, התחלתי את העבודה מהמוזיקה: ‘Google Moogle’ מושפעת ממוזיקה קריבית, ומהדינמיקה של הרקדן והרקדנית, 'קוקי' זה יותר ממוזיקת סלסה ו'אלטע זאכן' מושפע ממוזיקת גוספל בין היתר. אני מניח שהתהליך היצירתי שלי הוא טיפה שונה".

לירון עוזרי

אם לצלנר הצורניות משמשת השראה לתוכן, לערן אבוקסיס יש ביקורת חריפה על האופן שבו בחברה המערבית הצורה החליפה את התוכן. ב"אסי.מטרי" שעולה בבכורה בפסטיבל, הוא החל לבחון את הריקנות של מושגים כגון "מוניטין" והאופן שבו הוא פותח דלתות ללא סיבה, או "דיכאון" לאחר שאחד מהקרובים לו חלה בדיכאון קליני. "לא מבינים את זה. אנחנו לא מבינים למה אדם לא מסוגל לצאת מהמיטה שבועיים עד שלא התחיל טיפול הכדורים מאזנים. אז מצד אחד הוא חזר להרגיש חיוני, אבל מצד שני, האם הוא לוקח כדור כדי להקל על עצמו או על החברה? אפשר להגיד שאני בוחן את שאלת השיגעון של פוקו בתוך בריכה של כדורים שעל הבמה".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ