"עורפא": אין חגיגה בלי חוגגים

המופע הנודד של קבוצת ק.ט.מ.ו.ן לא מימש את הפוטנציאל בבר סינקופה בחיפה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

"עורפא" היא חפלה – חגיגה, אותה מבצעים במחול שלושה רקדנים מקצועיים ושחקן, שרוקדים לצלילי מוזיקה מזרחית. הוא מתקיים בברים, או בשווקים בשעות המאוחרות של הלילה ומיועד לקהל שאולי זאת הפעם הראשונה שפוגש מחול. הרעיון נולד באוקטובר 2014 כאשר הקבוצה הפיקה אירוע בשם "מיפו עד אגריפס" שהתקיים בשוק מחנה יהודה בירושלים. האירוע כלל בכורות של שלומי ביטון, מיה יוגל, שרון וזנה, סופיה קרנץ, סהר עזימי ואלעד שכטר. יותר מכל מסקרנת ההצנחה של רקדנים מקצועיים המזוהים עם המחול האליטיסטי העכשווי לתוך סביבה מחוספסת והמפגש הישיר בין שתי אוכלוסיות שונות. 

השאיפה לצאת מהתיאטרון המעונב החוצה אינה חדשה, וזה נעשה בארה"ב בשנות ה-60 ובארץ בשלהי שנות ה-70, אבל בזמנו החומרים התנועתיים נשאו אופי ניסיוני אוונגרדי. כאן השאיפה היא למפגש עם האוכלוסייה של השווקים והברים.

"עורפא" של קבוצת ק.ט.מ.ו.ןצילום: נעמה נח

את האירוע הנוכחי יצר שכטר עבור "תחריר" - בר לאומנויות המזרח בירושלים המתאפיין בהופעות מוזיקה ואוריינטלית. אורכו כ-20 דקות שבמהלכן הרביעייה הרוקדת מנסה להלהיב את האווירה, ליצור חגיגה. אני צפיתי באירוע בבר סינקופה בחיפה, כאשר בקומת הקרקע יושבים צעירים ליד הבר, ואילו בקומה השנייה ישנו חדר גדול, קצת מוזנח, עם פודיום מלבני נמוך וכסאות ושולחנות מפוזרים כך סתם. האירוע שהתקיים בעיר התחתית בחיפה הוא חלק ממסע ארצי הנודד בין נמל יפו, בית הנסן בירושלים ושוק מחנה יהודה בירושלים.

הרקדנים עולים בבגדים יומיומיים על הפודיום ורוקדים קטעים שהם שילוב בין מוטיבים של מחול מזרחי ומחול עכשווי. הריקוד מלווה בקריצות ונגיעה במיניות ומגדר. לעתים מרימים את הרגל גבוה גבוה עד לאוזן – כמו להסביר לקהל, במקרה שלא הבין, שהם רקדנים מקצועיים והרי "ההוכחה". מהכוריאוגרפיה לא ממש התרשמתי וגם לא מהביצוע, למרות שהרקדנים טובים. גם אם לא נראה שלכוריאוגרפיה היו יומרות אמנותיות, ציפיתי להתלהב מהרקדנים. אבל לא די בכך שהם נהנים לנענע את האגן, להצביע על הציצים, לירות באקדחים שעושים בום חזק ומפזרים פתיתי נייר לכל עבר. לאירוע כזה נדרש ריקוד שסוחף ומלהיב.

מה שהיה נפלא זאת המוזיקה המזרחית ובאופן מפתיע השחקן מיכאל לוי, שהוא בעל גוף נכבד ביותר, לבוש חלוק עם אבזם גדול שמדגיש את החביתיות של היקף המתניים שלו – לוי נראה כוואזיר מאגדת אלף לילה ולילה. לא זכור לי אם פצה את הפה, אבל העיניים שלו בהקו, הגוף הענק שלו רקד בקלילות וכל תנועה צדה את העין. איזה סימפוניה של הנאה רחשה בתוך הגוף שהפיק מתוכו את שמחת המחול. בניגוד לרקדנים, ספק אם הוא מודע למה שעשה. בניגוד אליו, הרקדנים על הבמה נראו כדמויות שדופות וירטואליות שחוגגות את עצמן אבל לא ממש נוגעות בצופים.

בסוף האירוע, כשהמוזיקה המזרחית המשיכה להתנגן, אי אפשר היה שלא לצאת במחול. היה כיף. חבל שהאירוע לא התקיים במדרחוב, מרחק צעדים ספורים מהבר – כי המקום שקק חיים באותן שעות, ושם ניתן היה לצפות למפגש ממש מסקרן.

ק.ט.מ.ו.ן – קבוצת מחול בירושלים, "עורפא", מנהל אמנותי אלעד שכטר, רקדנים: עדי פלד, סופיה קרנץ ויואב קליימן, שחקן: מיכאל לוי, סינקופה בר - העיר התחתית חיפה, 6.8

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ