מחול |

להתמסר לכוח המשיכה: שרון פרידמן ולהקתו הספרדית

לא פלמנקו אלא אימפרוביזציית-מגע בעלת אופי זורם הנחתה את הריקוד המשובח של להקת שרון פרידמן. התלות של רקדן במשנהו היתה המסר המעניין, היפה לעין והמעיק

רות אשל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
רות אשל

שרון פרידמן חי זה שנים בספרד והקים שם את להקתו ב-2007. קודם לכן רקד בלהקות "ורטיגו", "הקיבוצית" ולהקת עידו תדמור. בארץ הפלמנקו והלהט, הרגליים הרוקעות באדמה, הגב הזקוף והגאה הקורא תיגר על כח המשיכה, בחר פרידמן כנקודת מוצא לריקודיו את מה שנראה כהיפוך, את ההתמסרות לכח המשיכה.

את ריקודיו בתוכנית הוא מבסס על אימפרוביזציית מגע שנולדה בתחילת שנות ה–70 בארה"ב, כאחד מהביטויים של המחול הפוסט־מודרני, שבעט במחול הקאנונים באותן שנים ובפילוסופיה שלו העלה על נס ערכים של רגילות, יומיומית, שוויון. הוא נרקד על ידי אנשים שפשוט אוהבים להתנועע אבל עד מהרה הטכניקה שנוצרה הנביטה פתרונות תנועתיים מסקרנים ואומצה על ידי המחול העכשווי. בלהקת "ורטיגו" בשנותיה הראשונות נעשה שימוש בטכניקה זו.

על הדואט "עד לאן" שרוקדים פרידמן וברנרד נכתב בתוכנייה: "עם הכניעה לדרכו של הגוף אנו משאירים מאחור את מה שמנע מאיתנו להיות עצמנו.... אם ברצוננו לעלות, עלינו קודם לרדת, אך עד לאן?" ההגיגים מתורגמים לדואט בסגנון אימפרובזיציית מגע, שבודק מה קורה פיזית כאשר ברנרד מתמסר לכוח המשיכה, מרוקן מהתנגדות, רך, מתמסר, בעוד פרידמן משמש לו משענת, תומך בו וגורר אותו. לעיתים משקיע פרידמן אנרגיה גדולה כדי לאגור תנופה ולהעיף את הגוף של ברנרד ולתפוס אותו באוויר.

מקומות החיבור בין שני הרקדנים משתנים לאורך הריקוד, לעיתים מפתיעים, עונים על הצורך במפגש. היכולת לסמוך זה על זה, ההקשבה והעברת המשקל הם לב העניין. אחר כך מתחלפים השניים בתפקידים והתוצאות בדרך כלל דומות. אחר כך מתווסף גם מרכיב של מניפולטיביות — מעין פיתוי שנוצר במפגש בין חזק לחלש.

הרקדנים מעולים, וגם המראה החיצוני שלהם מסקרן, כאשר ברנרד עם שיער ארוך בהיר ופרידמן עם שיער ארוך כהה, כשהשיער של האחד מתערבל בשני וגם מהדהד לתנועת הגוף. המוזיקה של מיגל קורבו יוצרת אווירה דרמטית כאשר הקצב הגובר מאפשר התנסות בגילוי של פתרונות תנועתיים מסקרנים. הרגע שנחרט בזיכרוני הוא ממש השנייה האחרונה, שבה הקשר הפיזי והרוחני שהתקיים לאורך כל הריקוד בין השניים ניתק — ומכוח אותו קשר הם נזרקים באוויר כמו נחשול סמוי של אנרגיה, ונופלים רחוקים זה מזה על הרצפה.

לתת לקהל להתענג

את המחול "נפילה חופשית" רוקדים שישה רקדנים והוא ניראה כהמשך לדואט, וריאציה קבוצתית של אימפרוביזציית מגע. בנקודת המוצא עומד רקדן גבה־קומה שרגליו נטועות ברצפה, כשלרגליו שכובים רקדנים כערימה חיה, נושמת ורוחשת. רקדנית הולכת על הגופות, כמו דרכה על קרקע שנעה, והיא נתמכת ברקדן היחיד היציב.

להקת שרון פרידמן - ספרד, ב"נפילה חופשית"צילום: Ignacio Urrutia

בניגוד לדואט, כאן כולם מתמסרים לכוח המשיכה ונותנים כפות ידיים זה לזה, מושכים, גוררים, תופסים. לעיתים מצליחים להתנתק מהרצפה, לעופף תוך כדי התברגות באוויר ולחזור ולשקוע מטה. הם מטפסים זה על זה ורקדן נעמד על כתפי חברי וזורק עצמו למטה, כשהרקדנים האחרים יוצרים רשת של ידיים לתפוס אותו.

יש שפע של פתרונות תנועתיים, ומדי פעם התנועה נעצרת, כמו צילום, כדי לאפשר לקהל להתענג על הפתרון שנוצר. גם כאן המוזיקה מעניקה ממד דרמטי לאימפרוביזציה טובה. הרקדנים טובים וקשובים, נראים כמו חלקים מגוף אחד שלו ראשים ועשרות ידיים ורגליים. אבל למרות הגילויים המסקרנים אין תחושה שממש מדובר בריקוד אלא יותר בהתרחשות, שהחלה מזמן, שעתידה להימשך ואנו צופים בה בזמן שהוקצב לנו, שנראה שקצת התארך.

הסתיים הריקוד האחרון, הרקדנים המסורים מותשים ממש, עמדו במשימה. הם נעמדו, נפרדו, הלכו לקהל כאילו הגוף שלהם סיים לספר את הסיפור שלו. אין זה סיפור שמח, יש בו מועקה של קבוצה בהסגר שתלויה זה בזה, מוצאת נחמה זה בזה אבל בה בעת הפרטים בה נחנקים, זקוקים לאוויר, להיות חופשיים, לעמוד לבד מבלי שמישהו יתפוס אותם וימשוך אותם והם ייבלעו בקבוצה.

להקת שרון פרידמן, ספרד. "עד לאן?" מאת שרון פרידמן, כוריאוגרפיה: פרידמן וארתור ברנרד, מוזיקה: לואיס מיגל קובו; "נפילה חופשית" מאת פרידמן בשיתוף הרקדנים פאו קולרה, ג'ונתן פוסדיה, מאיטה לרגייטה, אלחנדרו מויה, מלאני אולסינה ולאונורה צורפלו, מוזיקה: לואיס מיגל קובו. תאורה: סרג'ו גרסיה דומינגז. מרכז סוזן דלל, 14.8

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ