גיל נוה
גיל נוה

שלושה גברים בלבוש בוקרים נעמדים בתוך הקהל ומתייצבים באיטיות בעמדות שמזכירות פסלים מלאי פאתוס. ברקע מתנגן קטע מהיצירה "מולדתי" של המלחין בדז'יך סמטנה שככל הנראה שימש השראה להמנון "התקווה". במרכז הבמה עומד הרקדן הרביעי, ג'ואל בריי בתחתוני בוקסר שעליהם דגל אוסטרליה, מנסה לתאר את חייו בישראל זה שמונה שנים. ככל שהצלילים שמזכירים את "התקווה" הולכים וגוברים כך תנועותיו ומלותיו נעשות נואשות יותר ויותר. שמונה שנים שהוא מנסה להצטיין כמיטב יכולתו בתור רקדן וכבן הזוג — אחרת יאבד הכל. ככל שהתקווה נושרת מדבריו, כך גם בגדיו נושרים ממנו, עד שהסיבה לכך ברורה לעין כל: הוא לא יהודי. הוא לא נימול. הוא נולד וגדל באוסטרליה וחי בישראל כתושב ארעי, "שזה עובד זר עם קלאסה" כפי שמסביר גלעד ירושלמי, אחד הרקדנים במופע.

זה אחד מרגעי השיא של המופע "קאובוי", יצירתם המשותפת החדשה של בני הזוג ניב שינפלד ואורן לאור, שעלתה לפני כשבועיים בבכורה עולמית בתיאטרון תמונע ותוצג שוב היום במסגרת פסטיבל המחול "צוללן" בתיאטרון תמונע בתל אביב. "עבדנו בעבר עם כמה תושבים ארעיים ובן רגע הם היו צריכים לעזוב את הארץ", מספר לאור. "זה כואב גם מקצועית, כמובן, אבל בעיקר מצער שהחברה שלנו מאבדת אנשים טובים כל כך טובים מסיבה שהיא לא מספקת בעינינו".

ג'ואל בריי )בגבו למצלמה( ואורן לאור. אין דבר פוליטי יותר מהגוףצילום: גדי דגון

היצירה, שבה רוקדים בריי וירושלמי לצד לאור ושינפלד, מבהירה כי אין דבר פוליטי יותר מהגוף הפרטי — שבו משתמשים הארבעה ככלי לביקורת על המציאות הישראלית שבה הם חיים. לאחר שבריי נותר חשוף לחלוטין, רוקד עירום, מתפרע ומתרסק על הרצפה, הוא צופה בשלושה נעמדים בפוזה של שרירנים, במעין מחווה לתמונות הפועל העברי מלפני קום המדינה. בעוד צלילי "מולדתי" של סמטנה נמשכים ברקע, לאור מפשיל את מכנסיהם של ירושלמי ושינפלד, אחד מהם נשכב על הרצפה והשני מלפף את מכנסיהם המופשלים ונעמד מעליו בעמידת ידיים. יחד הם יוצרים מגן דוד הומו־אירוטי ממכנסיים מופשלים, שארבע מצלעותיו הן רגליהם החשופות וקודקודיו הם תחתוניהם של השניים.

לא דרוש אומץ להעלות חומרים כאלה על במה בישראל באווירה התרבותית הנוכחית?

מתוך מופע קאובויקרדיט: צילום דודו בכר

"אני לא רואה הרבה טעם באמנות אם היא לא שמה למטרה לשנות משהו בתרבות שבתוכה היא מתקיימת. הביקורת שלנו נובעת מכאב אמיתי, ולא מפוזה", מסביר לאור. "אנחנו מנכסים לעצמנו את המגן דוד, בצורה קווירית כדי להקל קצת מהרצינות התהומית של הסמל, מהפחד ומיראת הקודש מפניו. זה מגן דוד חילוני, ליברלי. בלי שיפוטיות ובלי התנשאות ובלי הדרה".

"המופע עוסק בחומרים שנובעים מהחוויה האישית שלנו, במה שמעסיק אותנו כאנשים. מכאב אישי גדול מאוד", מסביר שינפלד ומוסיף: "אותי מטרידה המחשבה שלא אוכל לומר את מה שאני רוצה להגיד, גם אם התכנים טעונים, זה לא באמת פוגע באף אחד".

אתם מבינים אנשים שיתפשו את המופע כפרובוקציה? את הסצינות שמנכסות ליצירה סמלים ציוניים?

"המופע לא תוקף סמלים ישראליים, אלא מעניק להם תוכן", אומר בריי. "זה הסיפור של כאן ועכשיו בישראל, של אנשים שממוקמים פה, בתרבות הזאת, שזה ניב וזה אורן וזה גלעד וזה גם אני". הוא מציין ש"הסכנה במחול היא שהוא יהפוך לקישוט יפה ולא רלוונטי לחברה שבה הוא מתקיים".

שינפלד: "יש פה מאבק תרבותי בין ליברלים ללא ליברלים. זו הדרך שלנו לשאת את הדגל שלנו, של תרבות חילונית. רצינו להביא את החיים שלנו לבמה וזה חלק מהם. למה שנתנהל וניצור בפחד? אנחנו חלק מהמקום הזה".

גלעד ירושלמי, שזו ההפקה המקצועית הראשונה שלו לאחר לימודיו, מתרעם על השאלה: "אנחנו לא עושים משהו פוגע במטרה לפגוע. במקרה הכי גרוע יצמח פה דיון על החברה שלנו. זו המשמעות של אמנות, בסופו של דבר".

אחרי החשיפה המוחלטת, הפיזית והנפשית, של בריי, מתפרק המגן דוד והשלושה ניגשים אל בריי, מחבקים אותו, ושורטים את גופו, במחווה של שייכות והזדהות שהכאב והעונג כרוכים בה זה בזה. הם כמו מנכסים אותו אליהם, אבל במחיר. "ההגדרה שלי היא של תושב ישראל, אבל ארעי", אומר בריי, "זה כמו להגיד בפירוש — אתה משלנו, אבל אתה האחר, הזר".

מתוך "קאובוי"צילום: דודו בכר

בריי הוא אחד מעשרות רקדנים ואנשי מחול שחיים בישראל כעובדים זרים. בכתבתה של שיר חכם "העובדים הזרים של המחול הישראלי" ("הארץ", פברואר 2014), מצוין כי הודות למוניטין הבינלאומי של יוצרי המחול הישראליים, הפכה המדינה לאבן שואבת לרקדנים מרחבי העולם, כך שכמעט בכל גוף מחול ישראלי יש לפחות רקדן זר אחד.

בריי לא שונה: הוא בחר לבוא לכאן בעקבות בן זוגו, עודד רונן, שאותו הכיר בלהקה שבה רקדו באירופה, והחליט לוותר על אודישנים ללהקות בלונדון. "זו היתה החלטה רומנטית לחלוטין, אבל למחול הישראלי יש מוניטין עולמי והייתי נרגש לבוא לכאן".

השניים החלו לרקוד יחד בלהקת "קולבן דאנס" בירושלים, כעבור כמה שנים עברו ללהקת "פרסקו" של יורם כרמי, לימדו מחול ברחבי הארץ והחלו ליצור באופן עצמאי. רונן יוצר ללהקת בלט ירושלים ובריי משתף פעולה עם יוצרים עצמאיים. במקביל כשבריי מופיע באוסטרליה כאמן שותף בלהקת Chunky Moves, בן זוגו יוצר שם כוריאוגרפיות ללהקות שונות.

"המעבר לסצינת המחול פה היה מדהים", מספר בריי בהתלהבות. "נהניתי מאוד מהמגורים בירושלים, זה היה מאוד מעניין. זה לא רק הקצה השני של העולם מבחינה גיאוגרפית, אלא גם החיים עצמם בעיר, שונים לגמרי ממה שהכרתי. יחד עם הגשמת החלום של חיים משותפים ועבודה עם עודד יש חוויות שקשה להסביר, כמו לקום בחמש בבוקר ולנסוע לשלושה מופעי ילדים באיזה מושב, לראות את המקום, ללמוד עליו קצת".

אתה מרגיש שיש הבדל בינך לבין הרקדנים הישראלים?

"ברמה האישית לא. מקצועית, אחד הדברים שפעלו לטובתי הוא שאני בא ממדינה עם מורשת מבוססת של הכשרה מחולית טכנית. הרקדנים הישראלים פרפורמרים מדהימים באופן טבעי, אבל היכולת הטכנית שלי היתה יתרון משמעותי. אוסטרליה אין גופים כמו אנסמבל בת שבע או הלהקה הקיבוצית הצעירה, עוברים הכשרה של בית ספר וזו הכשרה טכנית. שם גם נעוץ האתגר, כי ההכשרה הטכנית קצת מבטלת את האישיות שלך כמופיע, ואחד היתרונות של היוצרים הישראלים הוא האישיות שלהם, הגרוב הטבעי שלהם. אומרים בעולם 'מחול ישראלי' וזה ברור מה זה, אבל קשה להגדיר את זה במילים. אישית, הייתי צריך למצוא את עצמי מחדש כמופיע, מעבר לטכניקה".

בריי מספר בחיוך על נסיונותיו ללמוד עברית שעלו לו במבוכה: "כולם מדברים אנגלית מושלמת פה, גם ילדים שלומדים מחול, כי כולם מלמדים בשילוב של אנגלית ועברית. ממש התאמצתי ללמד בעברית מוקדם, אבל לא ממש תיקנו אותי. במשך כמה חודשים אמרתי לתלמידות שלי להשתמש בתנועה בשחלות, כשהתכוונתי לשכמות. זה היה די מביך", הוא צוחק.

קשה להימנע מהקלישאות שמצדיקות את הישראליות של בריי ומקנות לה תוקף. "יש הרבה דברים קטנים שגורמים לי להבין את זה, נגיד חשק בלתי מוסבר לסלט קצוץ עם טחינה בזמן סיור הופעות בחו"ל, או שהייתי צריך לחפש בגוגל את המילים של ההמנון האוסטרלי בשביל המופע", הוא צוחק. "ובכל זאת, כל החיים שלי כאן תלויים רק על החוט של הקשר הזוגי, שנתברכתי בו, אבל בכל שנה הוא נבחן מחדש על ידי משרד הפנים. אני יכול להבין את זה, אבל המערך הביורוקרטי דורש הרבה יותר מסמכים ממה שצריך כדי להוכיח את קיומה של הזוגיות. כאילו דורשים ממך להתאמץ רק לשם המאמץ".

במה כרוך המאמץ הזה?

"פעם בשנה צריך להגיש תיק מלא בהרבה מסמכים שחלקם קצת תמוהים. אחד הדברים המתסכלים ביותר זה המחסור במידע ברור. זה מוזר, אבל המידע לא זמין אפילו באתר של משרד הפנים, לא באנגלית ולא בעברית. אי אפשר לחזות משהו בהליך הביורוקרטי הזה. שנה אחת הם בקושי יסתכלו על התיק ופעם אחת הם יעברו על זה בסריקה מדוקדקת. ואי אפשר לדעת איפה אתה עומד".

מה זה אומר להיות תושב ארעי?

"תושב ארעי מקבל תעודת זהות חומה ומבחינת מסים, זכויות בביטוח לאומי ובקופת חולים יש זכויות וחובות דומות לשל אזרח ישראל. אבל אני לא יכול, למשל, לקנות בכרטיס אשראי באינטרנט, כי מספר הזהות לא מקושר לכרטיס. אני נוסע הרבה לחו"ל, להופיע, ואם אני נוסע לבדי מלווים אותי אישית אנשי ביטחון מהבידוק עד לנקודת הצ'ק אין בשדה תעופה. לא ברור למה ולא מסבירים לך. המאבטחים אמנם מאוד נחמדים וידידותיים, אבל עדיין זה נותן תחושה כאילו אני סיכון ביטחוני".

זה משפיע על הזוגיות?

"לשמחתי זה לא ממש משפיע על מערכת היחסים, אלא אולי מחזק אותה, ומלמד אותנו ולהתמודד עם זה ביחד יותר טוב. אני חושב שלפעמים זה קשה לעודד, כי הוא רואה שהמדינה שהוא אוהב לא מקבלת את האדם שהוא והמשפחה שלו קיבלו באהבה".

תוך כדי שאתה מתפשט, אתה אומר במופע שאתה עלול לאבד את הכל ומפרט: את הבית, את הזוגיות, את החברים וכן הלאה. איך מגיעים לחשיפה שכזו?

"אני מתעניין בעבודה שנשענת על הביוגרפיה של המופיע. זה מה שהופך אמנות לרלוונטית, כשמישהו באמת חופר בתוך עצמו, מוצא את הכוח להוציא את זה החוצה ולחשוף את זה בפני הקהל, שמזדהה עם חלק מהחוויה הזו. וזו האמת: אני באמת עשוי לאבד את הכל, אבל עושה מה שאפשר כדי להיות כאן".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ