הבלרינה שמותחת את גבולות הגזע

מיסטי קופלנד, הבלרינה הראשית השחורה הראשונה בתיאטרון הבלט האמריקאי, עומדת במרכז סרט תיעודי חדש. בראיון עמה היא מספרת מדוע בחרה להבליט את צבע עורה

גיאה קורלאס, ניו יורק טיימס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
גיאה קורלאס, ניו יורק טיימס

בקיץ האחרון עשתה מיסטי קופלנד היסטוריה כשמונתה לשחורה האמריקאית הראשונה בתפקיד הרקדנית הראשית בתיאטרון הבלט האמריקאי. אבל כבר שנתיים קודם לכן החל הבמאי נלסון ג'ורג לצלם את קופלנד, שבאותה תקופה החלימה מפציעה. הם הכירו באירוע שערכה מגישת הטלוויזיה בווי סמית. "הושיבו אותי ליד אשתו של שחקן כדורסל לשעבר" מספר ג'ורג'. "חשבתי לעצמי, אני לא רוצה להעביר את כל הערב בשיחה אתה".

החלפת מקומות מוצלחת סייעה להולדתו של הסרט התיעודי החדש "A Ballerina's Tale". ג'ורג', הידוע מעבודתו בתחום ההיפ־הופ והתרבות השחורה־אמריקאית, אומר שהחל את העבודה על הסרט ללא תוכנית מוגדרת. "לא ידענו מה עומד לקרות, אבל ידעתי שהיא תחזור לבמה", הוא אומר ומוסיף: "היא כוכבת הפופ הגדולה הראשונה בתחום הבלט מאז ברישניקוב".

קופלנד במחזמר On the Town" " בברודווייצילום: אי־פי

כשהיא נשאלת, בפגישה עמה, אם היא מתחרטת על כך שבחרה להבליט בקריירה שלה את צבע עורה היא עונה: "אין לי שום חרטות. אני חושבת שזה היה צריך לקרות. היו רקדניות שדיברו על זה בעבר, אבל לא עמדה לרשותן הפלטפורמה שעמדה לרשותי, וזה הבדל גדול. הפריווילגיה הזאת מחייבת אותי לנהל את השיחה הזאת, וזה חלק ממני, וזה חלק מהניסיון שלי בחיים ומהמאבקים שלי. אני מרגישה שהדרך שעברתי לא היתה קלה או רגילה או טיפוסית, וחלק גדול מזה היה משום שאני שחורה־אמריקאית. כל כך הרבה אנשים עברו את זה בעבר או עוברים את זה כיום. אמנם אני מוכרת ומצליחה, אבל זה לא אומר שאני מתכוונת לרדת מהנושא הזה פתאום, כי זה עדיין חלק ממני. אני אמנם רקדנית ראשית, אבל זה לא אומר שכל זה נעלם פתאום".

ג'ורג': "אם היא היתה אומרת, 'אני קצת שחורה וקצת זה וקצת זה' אנשים היו אומרים, אהה, היא משחקת את המשחק. אבל היא לא שיחקה במשחק הזה. אם לא היתה מאמצת את המורשת שלה היא לא היתה נתפשת כחשובה".

הרגשת שזה צעד נועז? רצית לחשוב על זה הרבה זמן קודם?

"לא. תמיד היתה לי עמדה מאוד נחרצת בעניין. בעצם לא הבנתי שיש לי עמדה נחרצת עד שהבנתי איך עולם הבלט פועל. אני מבינה שאנשים בעולם הבלט רוצים להגיד, 'אנחנו לא רואים צבע, זה לא צריך להיות העניין בכלל'. זה יפה מאוד להגיד דבר כזה. אבל זאת לא המציאות, וזאת לא המציאות שלי. זאת לא המציאות של הרבה מאוד אנשים. זה לא היה נכון מבחינתי להתרחק מכך רק משום שהצלחתי".

קופלנד מגיעה לארוחה חגיגית בבית הלבן לכבוד נשיא סיןצילום: בלומברג

בסרט מתברר שאנשים כמו רייצ'ל מור, המנכ"לית לשעבר של תיאטרון הבלט האמריקאי, חשבו שחסר לך מיקוד. את שותפה לדעתה?

"קשה לשחזר את סדר האירועים, אבל בטוח שזה היה בתקופה שבה אמרו לי להוריד משקל. איבדתי את המיקוד שלי לגמרי כי הלכתי לאיבוד. לא ידעתי איך לטפל בעצמי. לא היה מי שינחה אותי ולכן בעבודה הרגשתי שאני כבר לא שייכת והתחלתי להיסחף לצדדים. המון רקדנים עוברים את זה. בשלב מסוים אתה פשוט נשבר, או שאתה מרגיש שאתה לא יודע מה לעשות. אנחנו לא אנשים מבוגרים. אנחנו לא מפתחים את הכישורים האלה גם כילדים כי אנחנו כל כך ממוקדים בקריירה".

לדברי ג'ורג, "הסיפור שלה הוא סיפור פשוט ורגיל אבל יש לו מסגרת יוצאת דופן. זה קורה לכל הרקדנים: האפשרות של פציעה, השאלה 'האם אצליח לתפקד כרקדנית ראשית?' אבל כשמוסיפים לזה את עניין הגזע, הגזע לוקח את הדבר הפשוט והרגיל ומגדיל מאוד את הסיכון. ובעצם זה מה שהסרט עושה. הוא מדבר על הסיכון המוגדל. אני זוכר ששמעתי בשלב מוקדם: 'טוב, היא בסך הכל נפצעה. זה קורה לכל הרקדנים'. בסדר, זה נכון, אבל זה טוב גם כי מבחינה זו, זה סיפור רגיל".

אתם מתחברים במיוחד לסרטי מחול כלשהם?

ג'ורג': "'פינה'. הכרתי את העבודה של וים ונדרס, אבל מה שהוא עשה היה מדהים ואינטימי כל כך, והראיונות שהוא ערך, שבהם הרקדנים בעצם לא מדברים – זה כל כך נועז. זה היה לי מקור השראה גדול, רציתי לנסות לעשות את זה. תמיד ראיתי עבודות מחול. כשהייתי בקולג' יצאתי עם רקדנית. הייתי אז מאוד הומופובי כי באתי משכונת מצוקה. אמרתי לעצמי, כן, זה כיף, אבל זה לא בשבילי".

קופלנד בטקס פרסי הטוני בניו יורק, אוגוסט 2015צילום: אי־פי

ידעת הרבה על מיסטי כשהכרת אותה?

ג'ורג': "קראתי עליה קצת. בלרינה שחורה, בלה בלה בלה. סולנית".

התחלת לצלם את מיסטי אחרי הניתוח שעברה. מה היה הדבר הראשון שצילמת?

ג'ורג: "האמת היא שהדבר הראשון שצילמנו היה בינואר־פברואר של שנת 2013 באולפן המחול סטפס בברודוויי".

קופלנד: "לא הייתי מסוגלת לצפות בזה".

את נעשית כל כך מתוסכלת בזמן השיעור. התחלת לשאול את עצמך למה בכלל הסכמת לעשות את הסרט הזה?

קופלנד: "לא, לא עלתה לי השאלה הזאת. זאת היתה חוויה טובה. הנוכחות של המצלמה לא גרמה לי להרגיש מתוסכלת. זה היה פשוט תהליך מתסכל. היו כמה ימים שבהם הייתי יושבת בצד האולם בסטפס עם דמעות בעיניים, כי לא ידעתי מה יקרה. היתה לי תחושה שזה פשוט בלתי אפשרי".

ג'ורג': "גם זה אחד הדברים המוזרים. יש לנו את אחד הסופים הכי טובים שאפשר, אבל לא היה בטוח שזה מה שיהיה בסוף".

מאנגלית: אורלי מזור־יובל

>>> לכתבה כפי שפורסמה ב"ניו יורק טיימס"

קופלנד במחזמר "On the Town" בברודווייצילום: אי־פי
קופלנד עם תיאטרון הבלט האמריקאי ביצירה "ג'יזל"צילום: Getty Images

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ