כואב לראות מה אורין יוחנן עושה לגוף שלה, אבל זה יפהפה

העוצמה והקסם של המחול I-Dare-U שיצרה ומבצעת אורין יוחנן, מלווים את הצופה גם אחרי שכבו האורות

רות אשל
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורין יוחנן במחול “I-Dare-U”
אורין יוחנן במחול “I-Dare-U”צילום: אפרת מזור גולדברג
רות אשל

אורין יוחנן מוכרת כרקדנית יפהפייה עם יכולות טכניות נהדרות, וידועה גם ברעב שלה להתנסות בעבודות חדשניות. את התוכנית היא יצרה לעצמה במסגרת זירת מחול של פסטיבל הזירה הבינתחומית בירושלים בניהולו ובליווי האמנותי של סהר עזימי. כשרואים אותה, קשה לעלות על הדעת כי יש אי התאמה בין יופיה והשלמות שהיא מקרינה לבין העולם הקרוע והמתייסר שבתוכה. המתח הזה הוא הנושא של רסיטל המחול המרשים שלה, שנוצר אחרי עבודה ממושכת של מחקר וגילוי, ומקרין אמינות ולוכד את הצופים בעוצמתו.

במת החדר של תיאטרון קליפה האינטימי עוצבה עם קיר אחורי של רצועות נייר לבן נקי, ממתינות למשיחת המכחול הקליגרפי. הראש של יוחנן מוסתר בחריצים של הרצועות, כמו גוף קטוע ראש. רואים רק את הגב המייבב, המצטמק ומתרחב מתוך כאב. כך היא מתקדמת אחורנית, לוקחת את הזמן, כאילו מדובר בסיפור של שנים שנדרש זמן לספרו. הראש שמוט קדימה ומוסתר מעיני הקהל.

אורין יוחנן במחול “I-Dare-U”
“I-Dare-U”. הכל נראה כמו בתוך חלום מופלאצילום: יניב דרוקר

כשהיא מסתובבת, שיערה מכסה את פניה כמסכה — רק גוף. היא מסירה שכבות של תחתונים, רובם של גבר, קצתם של אשה, ומכריזה "יש לי עוד" וערימת התחתונים הולכת ומתרוממת. לולא קראתי בתוכנייה שהיא סוחבת איתה עד היום את האכזבה של סבתה מכך שנולדה בת ולא בן, אפשר היה לחשוב שמדובר בזיכרונות על אונס.

אחר כך הגוף היפהפה מתעוות, וכואב לראות מה היא עושה לו, את אותה אי התאמה בין היופי החיצוני לסבל שהצטבר בתוכו, כמו תולעת מפלצתית שאוכלת אותה מבפנים. אי ההתאמה עומדת במרכז היצירה, לצד הרצון לחשוף, אולי להתנקות.

אורין יוחנן. כותבת כאילו בדמה
אורין יוחנן. כותבת כאילו בדמהצילום: אפרת מזור גולדברג

אחרי שכמו התעשתה, היא אוספת את שיערה לפקעת על ראשה, כדרכן של הבלרינות, ומתחילה לבצע תרגילים בסיסיים של בלט, כאלה שמבצעים ליד הבר ואחר כך באמצע הסטודיו בליווי עבודת ידיים. הכל מוכר לעייפה — הרי זה לחם חוקן היומיומי של רקדניות לכל אורך חייהן המקצועיים. לא תיארתי לי שהתרגילים יכולים להיראות כל כך נפלא כשהיא מבצעת אותם כאילו הגפיים שלה הם מכחול ענק והמשיחות של התנועה הן אטיות ופואטיות, הלל ליופי.

בתוך זה שזורים קטעי שיווי המשקל המדהימים של יוחנן, הלקוחים כאילו מהאגדות, כמו שרקדניות חולמות לעשות זאת, עם כף הרגל שלה מוגבהת הקשת, הבלרינית. הכל נראה כמו בתוך חלום מופלא. אלא שהכל נגוע. וכשהיא פונה לקהל משתלשלות מתוך פיה רצועות רצועות של ניירות מקופלים הנפתחים כאקורידאון, מזמרים בדממה סיפורים של סבל על אותן שנים (בגיל 16 אורין זכתה בפרס ראשון בתחרות לבלט של מיה ארבטובה).

הקשר עם אמנות פלסטית מלווה את כל היצירה. היא מציירת את מיתאר הגוף שלה על אחד ממסכי הנייר והמיתאר קטוע, מחורר. בהמשך, היא טובלת את פקעת השיער בדיו וכותבת, כאילו כתבה בדמה, "MISS FIT".

היא מקפלת נייר גדול, כמו במשחק של ילדים, ואולי תיצור ממנו סירה, או פרפר, או סיכה יפה כתכשיט, אבל הקיפול מוליד אקדח. היא יורה לכל עבר, מנסה להרוג אויב חיצוני או אולי את האויב הפנימי שבתוכה. בקטע אחר, השיער מכסה את פניה, הידיים מאחורי הגוף כמו אזוקות, והיא מתקדמת באטיות, והגוף החשוף האנונימי, חסר אפשרות להגן על עצמו, הוא כה יפה, והתנועה בתוכו זורמת כמים.

אורין יוחנן ואקדח הנייר
אורין יוחנן ואקדח הנייר צילום: יניב דרוקר

בסצינה קסומה היא נעמדת מאחורי גליל נייר והגוף הופך לצללית, אולי ניסיון להסתייע בכוחות עליונים. היא כורכת את הנייר סביב ראשה, יוצרת מסכה כששובל הווילון הופך למין כובע מוארך, וזה מדהים ביופיו ומפחיד, כמו בטקס שמאני.

לאורין יוחנן יש מטענים פנימיים דחוסים הזועקים לפרוץ החוצה, ויש לה גוף שהוא מכשיר מדהים לביצוע, ויש לה אומץ להיחשף אבל גם לצלול לעומק בעבודה רצינית, ללא קיצורי דרך. התוצאה מדברת בעד עצמה. זה מופע שגם אחרי שהאורות כבים עוצמת החוויה ממשיכה ללוות אותך.

“I-Dare-U”, יצירה, עיצוב וביצוע: אורין יוחנן. עיצוב פס קול: נדב ברנע. עיצוב תאורה: עופר לאופר. תיאטרון קליפה תל אביב, 16.9

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ