ואני חשבתי על משהו אחר לגמרי. המחול החידתי של רועי אסף

במערכה הראשונה מציג רועי אסף כתב-חידה תנועתי ובו קטעים קצרים ומנוכרים, ובמערכה השנייה נוסף לאותו מחול טקסט מפרש. התוצאה מצחיקה, מבריקה לעתים

רות אשל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
"שתי מערכות לעיוור" של רועי אסף
"שתי מערכות לעיוור" של רועי אסףצילום: לילך רז
רות אשל

איך אנו הצופים מפרשים עבודת מחול ששפתה מטבעה היא תנועה ולא מלים? מה הפער בין מה שאנו מפרשים למה שהתכוון היוצר? זכורה לי היצירה "מוזר" של נעה דר משנת 2000 שעסקה בסוגיה זו: דר בנתה מחול לקבוצת רקדנים ואחר כך הזמינה את הבמאי והמחזאי יוסף אל־דרור לשבת על הבמה ולצפות, לחשוף במה שעובר בראשו תוך כדי צפייה ולדבר. ומה שעבר בראשו לא ממש תאם את התחושה הגופנית והמחשבתית בבסיס היצירה של דר.

גם ביצירה "שתי מערכות לעיוור" של רועי אסף יש עיסוק בנושא זה, ואסף מצא דרך מקורית ורעננה לתרגם זאת ליצירת מחול בשני חלקים. התוכנית הנוכחית היא הארכה ובנייה מחדש של ריקוד בן כ–20 דקות שיצר אסף ב–2012 בפרויקט לוס אנג'לס. את הפרויקט מנהל בנימין מילפייה, שהיה קודם לכן מנהל האופרה של פריז ועבר ללוס אנג'לס ונישא לשחקנית נטלי פורטמן.

מתוך "שתי מערכות לעיוור"
מתוך "שתי מערכות לעיוור"צילום: תומר הלפרין

שטח הבמה תחום בסרט למרובע קטן, מעין זירת התרחשות. לתוך המרובע נכנסים ויוצאים רקדנים בבגדים קצרים צמודים בצבע גוף, מבצעים תנועות בודדות, כאשר כרוז משמיע שמו או שמה, ארץ מוצא, וכמה פרטים על קורות חייו. כך אנו למדים שלפנינו קיבוץ גלויות ממקומות שונים בעולם. הריקוד בנוי מרצף סצינות קצרצרות המחוברות זו לזו, לעיתים במספר שכבות, כמעט הבזקים שכמו נקרעו מתוך מופע שלם ללא הגיון. לדוגמה, בקטע אחד רקדן נכנס, שוכב על הרצפה ועושה תרגיל אופניים; או רקדן שוכב מחוסר תנועה ושלוש רקדניות בחבורה צופות בו ממרחק ופתאום מוחאות כפיים בהתרגשות גדולה תוך פתיחת הפה ללא קול; או קבוצה מתקדמת על ברכיה כשהידיים משולבות על החזה כמו בתפילה.

קיים מוטיב שחוזר על עצמו — מכאן תנוחות גבריות שריריות של מאצ'ו, ומכאן תנוחות מגדריות המזוהות עם נשיות. המחול עשיר במחוות יומיומיות שניראות לפעמים כשפת אילמים־חירשים. הרקדנים טובים, רוקדים בפנים חתומות, מבצעים באדיקות את המשימה שניתנה להם. אבל מה היא? גם כאשר הם מחוברים גופנית אין חיבור רגשי, גם לא כשהם ממלאים בו־זמנית את הבמה ורוקדים, כל אחד משפט משלו, כל אחד בבועה משלו.

ההתרחשויות המתחלפות יוצרות עניין, לא כל כך בשפה התנועתית, כמו בצירופים המוזרים של הסצנות שמוצגות כמו חידונים. הפנים חתומות גם כשהרקדנים נוגעים זה בזה, ולפעמים המתחם מתמלא בהם והכל צפוף — אבל כל אחד בחומרים שלו. מוזיקה עדינה מלווה את התנועה ויוצרת אווירה של חלום טבול במלנכוליות, אולי כי זה עולם נעדר צבע, חסר רגש וריגוש.

מתוך "שתי מערכות לעיוור"
מתוך "שתי מערכות לעיוור"צילום: תומר הלפרין

אז מה רצה היוצר לומר? ההרגשה היא של צפייה בסרט שבו השחקנים מדברים והצופים לא שומעים את קולם. אנו בעצם סוג של עיוורים אבל הדימיון פורח ואנו יכולים ליצור את הסיפורים שלנו לפי מה שקורה על הבמה.

המערכה השנייה ביצירה היא הפתרון לשאלה: הסצינות מקבלות משמעות ואז אפשר גם להשוות בין הפירוש שיצרנו לעצמנו לזה של היוצרים. הפתרון הוא פשוט ומבריק. הרקדנים חוזרים לבמה כדי לבצע במדויק את כל הריקוד מחדש, הפעם בלבוש צבעוני, כשהשחקן זיו גידרון עומד מאחורי שולחן מוגבה, וכמו שדרן ספורט מדווח. הוא קורא את הטקסט שהיה נקודת המוצא לריקוד שיצרו כל המשתתפים וגם רקדנים אורחים, ולכן הוא רב רבדים. אין בו הגיון מאחד אבל הוא מתכתב עם החיים של אנשים מתרבויות שונות על הזיכרונות, השירים והאגדות שם, וגם עם עבודות קודמות של אסף, כמו "הגבעה" או "Girls".

הצירוף של הטקסט והתנועה יוצר הומור וגלי צחוק שוטפים את הקהל, צחוק שנובע גם מהמרחק הגדול בין הפירוש של הצופה לכוונת המשורר. לפעמים נדמה שהבמה הפכה לחוברת ענקית של קומיקס, עם טקסטים וציורים.

גם האקטואליה הישראלית חודרת למחול, בביקורת על מלחמות, על גבורה, על יציאת מצרים. וכמו בזירה, הפעמון מבשר את הסוף, וכאן זה משולש קטן של ילדים. פסק זמן עד לזירה הבאה.

"שתי מערכות לעיוור" מאת רועי אסף. רקדנים יוצרים: אבשלום לטוכה, אוליביה קורט מסה, ג'ואל בריין, סרג'יו דיאז, מדיסון הוק, ענת עוז, קלווין וו; מספר: זיו גידרון; עיצוב תלבושות: ענבר נמירובסקי, תומר הלפרין; מוזיקה: Rökkurró; מרכז סוזן דלל 16.3

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ