מחול

כשהזברה העלימה את הרקדן

השני בין שני הקטעים של איל נחום שהציגה להקת תיאטרון מחול ירושלים היה הטוב יותר, אך היופי שנבט בקטעי הסולו נרמס בריקוד הקבוצתי

רות אשל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מתוך המחול "און — love must go"
מתוך המחול "און — love must go"צילום: אלכס ברגר
רות אשל

תיאטרון מחול ירושלים הוקם על ידי תמרה מיאלניק בשנת 1973, כאשר סגנונה נע בין מחול מודרני לבלט ניאו־קלאסי, וללהקה נקלטו רקדני בלט מברית המועצות לשעבר. בשנים האחרונות העבירה מיאלניק את שרביט הניהול האמנותי לליאור לב, אבל בתוכנית זו שמה מתנוסס מחדש כמנהלת אמנותית. שתי היצירות בתוכנית הן של איל נחום המוכר כמורה לבלט וכמנהל חזרות מוערך. בעברו היה רקדן בבלט הישראלי, בבת־דור, בקבוצת המחול של מונטריי בשווייץ וכן בלהקת המחול הקיבוצית. במהלך השנים גם יצר מספר עבודות.

המחול "מכתבים לכלב" נוצר בהשראת המניפסט המפורסם של איבון ריינר משנת 1965, שאמר "לא" מהדהד לכל מרכיבי המחול המוכרים עד אז כפי שהתבטאו ביצירות הקנוניות: "לא" לווירטואזיות, "לא" לדימוי ודימיון, "לא" לריגוש, "לא" לסגנון ועוד. מה שנותר הוא "כן" לתנועה יומיומית ולפשטות. לא מצאתי בריקוד של נחום התכתבות עם אותו מניפסט, ומה שכן ראיתי הוא מחול עם רבים מהמרכיבים שאליהם הופנה ה"לא" של ריינר — כמו סגנון, יכולת טכנית, מסר וכדומה. חידה נותר בעיני גם נושא הכלב וההספד עליו, שעליהם נכתב בתוכנייה.

לזכותו של נחום ייאמר שהמחול שלו מראה כי הוא צבר ניסיון בכוריאוגרפיה הקשורה בשימוש בחלל, בזרימה בין רקדן בודד לקבוצה, כלומר כל מה שקשור למיומנות. אשר לסגנון שלו, הוא קרוב יותר למחול המודרני של שנות ה–70 וה–80 ולא למה שאנו קוראים לו כיום מחול העכשווי (כן, עניין מבלבל ונזיל להחריד), ואין בכך כך פסול. מה שבעיני חשוב הוא שיהיו ביצירה מרכיב של רעננות או של הלא צפוי. חיפשתי ולא מצאתי. מדי פעם עלה לבמה שחקן עם נוכחות יפה ודיבר על חשיבות התנועה כשהוא חוזר על דבריו מספר פעמים. כל זה מצביע על כוונות טובות שלא גובשו לכדי יצירה. הרקדנים מקצועיים, אבל חסר העניין האמנותי שיאפשר לקומץ רקדנים לשאת על כתפיהם תוכנית שלמה.

היצירה השנייה, "און — love must go", מתכתבת עם קטעים מאלבומיה של לורי אנדרסון, במיוחד האחרון, "לב של כלב". בריקוד זה יש מרכיבים שטמון בהם פוטנציאל ליצירת שפה מסקרנת: הם ניכרים בקטעי הסולו, אבל הלכו לאיבוד בקטעים הקבוצתיים, אולי כי מדובר בנבט כה עדין שכל העמסה קבוצתית מיותרת מוחקת אותו. לעיתים העין שלי התמקדה ברקדן זה או אחר בתוך הקבוצה, עוקבת אחריו כמבקשת לנטרל את ההשפעה השלילית של עודף התנועה הקבוצתי.

בריקוד זה גם הרקדנים נראים טוב יותר, קשובים לעצמם בעניין — אבל לרוב לא מספיק כדי שהיצירה תקרין. לדקות ספורות נכנסו הרקדנים לבמה ועטו לראשם מסכות/כובעים שיכולים לעלות על הדעת חיה מיתולוגית, אבל אלה שימשו יותר כתוספת לבוש, כמעט קישוטית, שאינה קשורה לתנועת הרקדן. בחלק מהריקוד הוקרן על המסך האחורי סרט של חיה שנראתה כזברה, היא נעה מעט וצדה את העין, וחשבתי שעצוב כי הרקדנים שהיו על הבמה באותה עת כמו נעלמו. ובכל זאת, ביצירה קיים פוטנציאל ואחרי סינון מחמיר יותר ודילול של העומס, היא עשויה להתגבש ליצירה טובה.

להקת תיאטרון מחול ירושלים: "מכתבים לכלב", "און — love must go" מאת איל נחום. עיצוב תאורה: דב מיאלניק; רקדנים: אנטולי שנפלד, ספיר דוד, קייתלין חפר, מאיה פופובה, אמיר מי־טל; שחקן: יובל שוורצמן. מרכז סוזן דלל 23.7

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ