המחול של יאנג ליפינג: מרהיב, מטלטל, כזה לא ראיתי מימיי

את המחול "תחת מצור" אי אפשר להשוות גם ליצירות אחרות המובאות מסין. הנושא הוא מלחמה, אבל הכוריאוגרפיה, התנועה והעיצוב המחישו איך האמנות היא משכן של קדושה שיכול לרומם גם מעל הררי דם

טל לוין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
"תחת מצור". נוצות אדומות בתמונת הסיום הופכים את הבמה לנהר שוצף של דם, מאיים ומושך, המראה כיצד עבור רבים מלחמה היא זירה של עונג
טל לוין

בעשור האחרון צפיתי במאות מופעי מחול, חלק נכבד מהם במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב. מופע כמו "תחת מצור" של תיאטרון המחול יאנג ליפינג לא ראיתי מימי. כל כך אחר, מרהיב ומטלטל, עד שאי אפשר להשוות אותו לשום עבודת מחול אחרת, ואפילו לא — או בוודאי לא — ליצירות אחרות שמובאות לישראל מסין כמעט מדי שנה.

אלה האחרונות מיובאות כדי לספק איזה דחף לא ברור אצל הקהל המקומי לצפייה בנזירים מהשאולין ושאר אמני לחימה סינים מתעופפים באוויר כמו ניצבים בסרט "נמר דרקון". וכאן, במופע שעל הנייר היה יכול להיות בדיוק כזה, ושכולל לא מעט קפיצות ואפילו נציג מהסרט "נמר דרקון" (המנהל האמנותי, מעצב תפאורה ותלבושות), הדגימה הכוריאוגרפית מהו ההבדל הדק (אך הקריטי) בין אמנות להתעמלות, בין אקרובטיקה לאסתטיקה.

"תחת מצור" הוא למעשה הסיפור המלא של "שלום לפילגש", הרומאן המפורסם של ליליאן לי, שהפך לאחד הסרטים הסינים הפופולריים והמוערכים ביותר. על רקע מלחמה ארוכה ועקובה־מדם בין סיאנג לו וליו באנג, המייצגים בין מדינות צ'ו והאן, נרקם סיפור אהבה בין סיאנג לבין הפילגש יו ג'י (שאותה מגלם רקדן גבר). עוד בעלילה: האן סין, אסטרטג שבוגד בממלכתו ובכך משנה את מהלך ההיסטוריה ומוביל לניצחון של מדינת האן, והאיש שמפיו נמסר לנו הסיפור, סיאו חה, מדינאי המבכה את ההרס שמביאה איתה המלחמה.

העלילה כאן מעט שונה מהמקורית, הגם שבשתיהן משמשות האהבה הפרטית והאמנות כמיקרוקוסמוס של המלחמה המתחוללת בחוץ. ולצד סערות האהבה והתשוקה, סוערים גם האגו, הפזיזות והזחיחות המובילות את הדמויות. הסיום טרגי ומדמם. ההיסטוריה, מבקשת לומר הכוריאוגרפית, ממשיכה להתגלגל מקרב לקרב, מהרוג להרוג, עד לאינסוף.

"תחת מצור". לכל צבע תלבושת משמעות משלוצילום: Li Yi Jian

השפה התנועתית שאובה ברובה מריקוד מסורתי סיני מצד אחד ומאמנויות לחימה מצד שני. יאנג ליפינג מודה בעצמה, בראיון עמה המופיע בתוכנייה, כי לא רצתה לנטוש את מקורות התנועה המסורתיים, אך בד בבד חקרה את המפגש שלהם עם רעיונות אסתטיים מערביים — ויזואליים ותנועתיים כאחד.

"תחת מצור". ההבדל הדק והקריטי בין התעמלות לאמנות, בין אקרובטיקה לאסתטיקהצילום: Ding Yi Jie

ניכר אכן כי נכנסה רוח של מחול עכשווי בינות התנועות המסורתיות, אך עדיין אלה שולטות ברוב הכוריאוגרפיה. לא רק אמנות לחימה אלא סצינות שלמות של קרבות, שהאוסף שלהן לעיתים יכול דווקא להיות מונוטוני. בנוסף לכך, בגלל שכל רקדן מגלם דמות, אין כאן אפשרות לביטוי עצמי אינדיבידואלי כפי שמתאפשר במחול המודרני המערבי. הדרך לריקוד אבסטרקטי עוד רחוקה בהחלט, אבל מעט הפשטה היתה עוזרת כאן.

הכוריאוגרפית, יאנג ליפינגצילום: ענבל כהן חמו

מה שמציל את היצירה ברגעים הבנאליים שלה הוא העיצוב. כבר מרגע כניסת הקהל פתוח המסך, והצופים חשופים לאלפי מספריים גדולים תלויים מהתקרה על אלפי חוטים דקים. ברקע נשמע קול מתכתי של קרקוש המספריים, ובפינת הבמה הקדמית יושבת רקדנית/אמנית בלבוש מסורתי, וגוזרת ניירות. לאורך המופע היא תבשר באמצעות אותיות ומשפטים סיניים גזורים מנייר, על המתרחש בסצינה הבאה. כך, במבט אחד קישרו היוצרים בין אחת האמנויות הסיניות המסורתיות, לבין אווירה מודרנית, מתכתית שבוודאי אינה מוכרת למתבונן.

"תחת מצור"צילום: Li Yi Jian

התלבושות, מלאכת מחשבת של עיצוב ובנייה, הן דמות נוספת בעלילה: הפילגש לבושה אדום, סימן לתשוקה מחד ולסכנה שהיא מהווה מאידך. האסטרטג ההפכפך לבוש לבן, אך מקבל דמות נוספת הלבושה שחור, כדי לסמל את חציית הקווים ואת הייסורים הכרוכים בבגידה. הקיסר חובש מסיכה/כתר עטויים זהב. כל עיצוב מהודק ושלם, מתכתב עם האיפור על הפנים, עם ההבעות של הרקדן וכמובן עם התאורה והתפאורה מסביב. תמונת הסיום, שבה מולאה הבמה בהררי נוצות אדומות, הופכת את הבמה לנהר שוצף של דם. הוא מאיים כשם שהוא מושך, והוא מראה כיצד עבור אנשים רבים מלחמה היא זירה של עונג בלתי פוסק.

"תחת מצור"צילום: ללא קרדיט

ממד נוסף שמבדיל את המופע הזה מרבים אחרים שמגיעים לישראל במסגרת עונת המחול במשכן, הוא הכבוד שרוחשים יוצריו — הן לאמנות שהם עושים, הן זה לזה והן לקהל שנמצא מולם. לא רק שכל פרט, מן התנועה הראשונה ועד הנוצה האחרונה שהתעופפה באוויר, בוצעו לעילא והושקעה בהם מחשבה רבה, אלא שהיחס כולו לריקוד הוא יחס של קדושה.

אפשר היה לחוש לאורך כל הערב שכל מי שהיה על הבמה, נגנים, רקדנים ושחקנים כאחד, שקוע כל כולו בתפקיד. לא באיזה אופן רובוטי או מלאכותי, אלא כמהלך מתמשך של טרנספורמציה. מעבר מתנוחה אחת לשנייה לא נעשה רק בצורה טכנית כי אם במסגרת הדמות אותה גילם הרקדן. הרמת הרגל של חו שן־יואן, מי שגילם את הפילגש יו ג'י, היתה שונה לגמרי מאשר זאת של חה שאנג, בתפקיד סיאנג יו, אחד הגיבורים הנלחמים. ועבור כל אחד מהם הרמת הרגל — למשל — לא היתה רק תנועה שמבצעים, אלא בעלת משמעות, תפקיד משל עצמה, בתוך עיצוב הדמות העגולה.

"תחת מצור"צילום: Li Yi Jian

הרבה סצינות יפות אפשר למצוא ב"תחת מצור", ובכל זאת שתיים מתעלות לדעתי על האחרות: הראשונה היא הסולו של חן שן־יואן בתפקיד הפילגש. רקדן גמיש, עדין ובעל יכולות תיאטרליות מובהקות, הסולו הראשון שביצע היה למעשה דואט אהבה לגוף ואור. פנס אחד האיר עליו, מלטף את גופו ממש כשם שהגוף מפלרטט עם האור. אפשר היה לבחור בדרך יותר בוטה לגלם גבר־שמגלם־אישה, ושן־יואן נותר מאופק ומדויק.

הסצינה השנייה כלל לא קשורה לכוריאוגרפיה עצמה אלא להשתחוויה בסיום. כל קבוצת רקדנים וכל סולן קיבלו את ההזדמנות שלהם לקוד ולהודות לקהל. הקידה שלהם לא רק אמרה תודה על מחיאות הכפיים, אלא היתה כמו של תלמיד המשתחווה בפני המאסטר שלו. יאנג ליפינג עלתה בעצמה לבמה — וקדה לרקדניה כמו שקדה לקהל. כמה כבוד, כמה מקצועיות וכמה נדיר לראות להקה שמתייחסת כל כך ברצינות לעצמה ולתפקיד שמוטל עליה בשעת המופע.

על רקע הנוצות האדומות, המתעופפות ומזכירות את הדם הנשפך, הזכירו האמנים שעמדו ביום חמישי על הבמה, כי אמנות יכולה לרומם גם מבעד למלחמה הקשה ביותר.

"תחת מצור"צילום: Li Yi Jian

"תחת מצור", תיאטרון מחול יאנג ליפינג. כוריאוגרפיה: יאנג ליפינג; ניהול אמנותי, עיצוב תלבושות ותפאורה: טים ייפ. 26.4, המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ