טל לוין
מתוך "ציפורנים"
מתוך "ציפורנים"צילום: אלי כ"ץ
טל לוין

שנה לאחר הביקור ההיסטורי של תיאטרון המחול וופרטאל בישראל, חוזרת הלהקה לבצע את "ציפורנים", יצירתה המונומטלית של הכוריאוגרפית פינה באוש. כמו ב"מזורקה פוגו" שהוצגה כאן בשנה שעברה גם פה ניכר במבט ראשון המתח בין יופי נשגב כמעט של הטבעי והאנושי, אל מול הכוחות ההרסניים הטמונים בשניהם.

שטיח ציפורנים בגוני ורוד נפרש לעיני הצופים כבר בכניסה לאולם. כזה משטח פרחוני יכול היה ליצור את הרושם שלפנינו עבודה עליזה ואופטימית. ואכן, אולי כמו תמיד אצל באוש, יש ב"ציפורנִים" לא מעט הומור. אך גם הבדיחות שלה הן לעולם לא צחוקים קלילים. מפני שמתחת לפרחי הציפורן הוורודים והשלווים, קצת כמו בבית קברות, רוחש ללא הרף איזה איום (שאף מממש את עצמו). זו לא יצירה דידקטית מציגה הסבר ברור או מעמידה נרטיב למשהו. למעשה בדיוק ההיפך: אצל באוש, ואולי ביתר שאת ביצירה הזאת, יש רצון לפתוח שאלות אצל הקהל, למשוך אותו להגיב אל היצירה, להיות חלק ממנה.

רצף של סצינות, חלקן על גבול הקריקטורה, מחברות יחד את העבודה: אנשים מאזינים למוזיקה קלאסית, רקדן המבצע בפנטומימה את שירו של ג'ורג' גרשווין "The Man I Love", גברים בשמלות פורצים לבמה כשארבעה כלבי משטרה אמיתיים עומדים בפינה ונובחים, ביקורת דרכונים מלאת דרמה ומתח — כל אלה הם חלק ממה שנדמה לעיתים כמופע של הסוטים והמוזרים מהקרקס.

ובדיוק כשנדמה שאי אפשר לחשוב על רעיון מופרך יותר, צצים על המרחב הוורוד שבדתה באוש אשה שמפלרטטת בעזרת קילוף תפוחי אדמה, רקדנית אחרת עם תחתונים ואקורדיון בתור חלק עליון ועוד אשה שמתחננת בפני רקדן אחר שישכנע ארבעה רקדנים אחרים שלא לקפוץ מגובה רב לתוך ערימת קרטונים ענקית שהותקנה על הבמה. ואת כל אלה עוטף פסקול שנע משוברט, דרך גרשווין ועד קווינסי ג'ונס.

מתוך "ציפורנים"
מתוך "ציפורנים"צילום: Oliver Look

על מה מדברת העבודה הזאת? האם בכלל אפשר לקרוא לה יצירת מחול, או שהיא תיאטרלית מדי? ואם זה תיאטרון — איזה מעמד יהיה לתנועה שמתקיימת בכל זאת יש על הבמה? והאם באוש צוחקת עלינו, הקהל, או על עצמה?

מתוך "ציפורנים". לא לקפוץ לערימת הקרטונים
מתוך "ציפורנים". לא לקפוץ לערימת הקרטוניםצילום: אלי כ"ץ

השאלות האלה, כך נדמה, היו בעצמן חומר גלם עבור הכוריאוגרפית. כך למשל בסצינה שבה אחד הרקדנים (המבוגרים יותר) מסביר ומדגים שורה ארוכה של תרגילי בלט, כאילו מנסה להוכיח שהוא בעצם רקדן ושמה שקורה על הבמה הוא בעצם ריקוד. גם סצינת הסיום שבה מספר כל רקדן כיצד התחיל לרקוד עוסקת במערכת היחסים של באוש עם המחול ומהותו. בתוכנייה מצוטט המשפט המוכר שלה, "לא מעניין אותי איך אנשים נעים, מעניין אותי מה מניע אנשים", ועל הבמה הוא מודגם הלכה למעשה. הן על ידי בחירת הרקדנים והרקדניות — מצעירים עד מבוגרים, מרזים עד מלאים, מאסיאתים עד לבנים — והן על ידי החקירה האמנותית והפילוסופית של מקורות התנועה.

לעיתים נדמה ש"ציפורנים" היא מתקפה על כל החושים. כך למשל בסצינה שבה אחד הרקדנים קוצץ ערימה עצומה של בצל, שבשורות הראשונות היה אפשר אפילו להריח אותה. בזה אחר זה נכנסו הרקדנים לבמה, קברו את ראשיהם בערימה הזאת והתקדמו. ככה גם באחד הקטעים האחרונים במופע, שבה לימדו הרקדנים את הקהל להתחבק, ואז ירדו מהבמה וחיבקו בעצמם את הצופים. וברגעים אחרים אפשר בהחלט לראות חוט ביקורתי שזור בין הסצינות שלכאורה לא קשורות זו בזו, אך יוצרות איזה מארג של זהויות שבריריות, נוגעות ללב ופגיעות, שנתונות בכל עת לאלימות לא פשוטה.

מתוך "ציפורנים"
מתוך "ציפורנים"צילום: אלי כ"ץ

במובן זה באוש מביאה גם את הפוליטי אל הבמה, בוודאי נכון לימי ברלין שלפני נפילת החומה, אך למרבה הצער הביקורת רלוונטית עוד בימינו. "ציפורנים" היא אולי עבודה על אהבה, כפי שמצהירה התוכנייה, אבל היא עוסקת גם באי־האפשרות שלה, בטריטוריות האישיות והחברתיות שבהן יש אהבות שאינן לגיטימיות. לא סתם נבחר גבר לשיר את "The Man I Love", בשפת הסימנים, כמו אומר משהו על האילמות שנכפתה עליו אלא אם ישתמש בשפה של מישהו אחר.

כמו כל עבודותיה של באוש, גם "ציפורנים" אינה מספקת לצופה "גוד טיים". לפרקים לא נעים לצפות בה, והמראות בה מוזרים, מגרדים ומטרידים. יש פה אינספור חוטי מחשבה, פריימים שמותחלים ונקטעים וכמות עצומה של טקסטים, שאפשר להבין אותם מילולית אבל החיבור שלהם יחד הוא משונה במקרה הטוב. לא בטוח שאת הכל אפשר להכניס בקלות תחת הפרשנות "נו, אבל זאת פינה באוש". כן, יש פה גם חלקים חלשים יותר, שאין בהם היגיון גם בתוך חוסר ההיגיון של היצירה. ועדיין, אי אפשר להסיר מהעבודה הזאת את העיניים, וכדאי ומומלץ לנסות להשיג כרטיס ולראות אותה. ולו משום שלא ברור מתי תהיה הזדמנות כזאת שוב.

"ציפורנִים", כוריאוגרפיה ובימוי: פינה באוש, תיאטרון המחול וופרטאל. עיצוב תפאורה: פיטר פבסט, תלבושות: מריון סיטו. 17.10.2019, המשכן לאמנויות הבמה, תל אביב

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ