סולני ה"ניו יורק סיטי בלט" הופיעו בחצי כוח

חברי להקת הבלט הניו יורקית המפוארת הופיעו בהרצליה עם חלקים מתוך יצירות ובעיקר בדואטים וסולואים. היו קטעים יפים, אבל גם ההנאה היתה חלקית

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
רקדני "ניו יורק סיטי בלט" מתוך המופע העכשווי

לצד להקת הבולשוי, נדמה שאין להקת בלט קלאסי טובה יותר מה"ניו יורק סיטי בלט". רקדניה ניחנים לא רק ביכולות טכניות מופלאות, אלא גם באלגנטיות, ורסטיליות וקלילות מעוררת קנאה. לכן המופע שמרכז את כוכבי הלהקה יחד עם יצירות של הכוריאוגרפים הגדולים במאה ה–20 היה אמור להיות חגיגה גדולה. בפועל, הערב שהוצג שלשום (חמישי) בהיכל אמנויות הבמה הרצליה לא ענה על כל הציפיות. בחלק מהמקרים, בגלל בחירת הרקדנים, ובחלק בגלל בחירת היצירות — וליתר דיוק, הבחירה לבצע מהיצירות האלה בעיקר דואטים וסולואים, ולא מספיק קטעים קבוצתיים.

הערב התחיל עם קטע מתוך "In the night" של ג'רום רובינס, לצלילי הנוקטורנים המפורסמים של שופן. הדואט הראשון היה גם למרבה הצער הצולע ביותר במופע, הן בגלל הביצוע המגומגם והאיטי מדי של הפסנתרן והן בגלל הרקדנים שהיו מעט מהוססים. רובינס הבחין בין הדואטים לא רק באמצעות נוקטורנים שונים אלא גם באופי התנועה — הראשון היה לירי ועדין מאוד, השני חד וקשוח והשלישי סוער ומלא תשוקה. לא בטוח שזאת העבודה הכי מעניינת של רובינס שהיה אפשר לבחור לערב כזה, ובוודאי לא כיצירה הפותחת. בלטה לטובה הסולנית תרזה רייכלין, עם ידיה הרכות ותנועתה האלגנטית.

הקטע השני היה "הלהטוטנים" של יוהן קובורג, הכוריאוגרף הדני המפורסם. הקטע הוא למעשה טריו וירטואוזי, מלא הומור, בליווי חי על הבמה של כנר ופסנתרן. זוהי יצירה חביבה למדי, ובוודאי מלאת הזדמנויות לרקדנים הנפלאים להראות את יכולותיהם (כאן, בניגוד לחלק הראשון, היתה רמה גבוהה ואחידה בין כל המשתתפים), אך מעבר לכך לא הותירה רושם רב. ייתכן שזהו טיבן של העבודות הנבחרות לערבים מסוג זה.

רקדני "ניו יורק סיטי בלט" מתוך המופע צילום: CHRISTOPHER DUGGAN

ציפיות רבות היו לי מהדואט של כריסטופר וולדון, "אחרי הגשם". ביצוע נכון של היצירה היה אמור להדהד את הדואט של הפסנתר והכינור: מצד אחד הפנסתר מכתיב את הקצב, באמת כמו טפטוף של גשם בבוקר חורפי או כדפיקות לב שהולכות ומתגברות בעדינות, ומצד שני הכינור, בלגאטו מתמשך, מעניק את התחושה של תנועה שאין לה סוף או התחלה. מה שחיבל כאן בתוצאה הסופית היה בחירת הרקדנים, שסיפקו ביצוע כבד ובעיקר כזה שחסר בו המטען הרגשי הנכון.

שני הקטעים האחרונים היו גם הטובים של הערב: הראשון היה הדואט מתוך "Diamonds", שהוא החלק השלישי ביצירת המופת של ג'ורג' בלאנשין, "Jewels". את ההשראה ליצירה קיבל הכוריאוגרף מאבני החן והיהלומים מנצנצים בחלונות הראווה בשדרה החמישית, וכל חלקה בה מוקדש לאבן אחרת — אזמרגד, רובי ויהלום. בהתאמה, כל חלק מוקדש למדינה אחרת שהיתה חלק מהביוגרפיה של בלאנשין — צרפת, ארצות הברית (ובפרט ניו יורק) ורוסיה. "יהלומים" הוא כאמור החלק האחרון, ומתוכו ביצעו הרקדנים את הדואט הפותח. כאן אפשר היה ליהנות מהביצוע האלגנטי של תרזה רייכלין, שהיא ליהוק נפלא לתפקיד. כמה חבל שזכינו לראות רק דואט ולא את היצירה כולה.

מתוך המופעצילום: Serena S.Y. Hsu

הסיום היה גם הוא עם בלאנשין, והפעם ביצירה קלילה יותר, "Who cares". זהו קראוד־פליזר נהדר, מורכב מדואטים וסולואים מלאי אתגרים טכניים, בעיקר בגלל הנטייה של בלאנשין לתפור יחד צעדים שקשה מאוד לבצע אחד אחרי השני, ולשבור קונבנציות של רצפים תנועתיים שהיו מקובלות בבלט הקלאסי עד אליו.

זאת היתה גם הזדמנות ליהנות מכישוריה של הסולנית מייגן פיירצ'יילד, אחת הרקדניות הוותיקות של ה"ניו יורק סיטי בלט", שאף ילדה לפני מספר חודשים, ורגליה הזריזות הצליחו לבצע את האתגר הבלאנשיני ללא קושי.

להקות בלט רבות מבצעות סיורים שכאלה, שיש בהם בוודאי היגיון כלכלי (מעט רקדנים, ללא תפאורה ועלויות גדולות, ומצד שני — מוניטין של להקה שמבטיח אולמות מלאים). יחד עם זאת, עבור מי שמכיר את הלהקה ואת היצירות השלמות שמתוכן נלקחו הקטעים שהוצגו, מדובר במצג בינוני יחסית. כולי תקווה שהלהקה תגיע בהרכב מלא יותר, ונזכה לראות את הרקדנים הכי טובים בעולם כשהם בשיא כוחם.

כוכבי הבלט האמריקאי — סולני להקת הניו־יורק סיטי בלט במבחר יצירות. היכל אמנויות הבמה הרצליה, 5.3

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ