כשג'קי או נצפתה רוקדת בשוק מחנה יהודה

המארחת הקוקטית של ארה"ב הדריכה סיור מרתק בשוק מחנה יהודה בלי יותר מדי ריקודים, ומפגן של אינטימיות בתנועה במיקום מעט אקראי. רשמים מפסטיבל "מיפו עד אגריפס" בירושלים

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אורי לנקינסקי כג'קי או. בין חספוס לקוקטיות

בנעלי עקב, גרביונים שחורים ושמלה קטנה שחורה, תופפה הרקדנית והיוצרת אורי לנקינסקי ברחבי שוק מחנה יהודה. על צווארה ענדה מחרוזת פנימים, ולראשה כובע, שמעוטר ברשת קטנה שחורה. כשדיברה, שודר קולה ישירות לאוזניות של קהל הצופים הקטן, שהלך אחריה משל היתה מדריכת טיולים. היא סיפרה באנגלית מלוטשת (לנקינסקי היא קנדית במקור) על ההיסטוריה של השוק, הדמויות הפועלות בו אז והיום, ואיך מתערבבים להם קולינריה, יצרים וכסף בתוך מתחם אחד. קולה היה רך ומתלטף, מאנפף כמעט, קרוב ככל האפשר לזה של האישה אותה גילמה — ג'קי קנדי. אשת הנשיא עשתה בפברואר 1962 סיור ראשון מסוגו בבית הלבן, שבו הזמינה את מצלמות הטלוויזיה להיכנס אל תוך האחוזה הנשיאותית. היא סיפקה לקהל הרחב הצצה קרובה לאחורי הקלעים של המוסד המעונב, וביססה את עצמה כמארחת הראשונה של אמריקה. כל כך אייקוני היה הסיור עד שבסדרה "מד מן" מוקדש לו פרק שלם, שבו דמותה של קנדי בוקעת מהטלוויזיה, ומאירה כל פעם באופן אחר את הדמויות השונות (בעיקר הנשיות).

כל המחזה המשונה הזה פתח אמש (רביעי) את פסטיבל "מיפו עד אגריפס", שנערך זו השנה השביעית בירושלים. בבסיסו מבקשים מארגני הפסטיבל (סופיה קרנץ ואלעד שכטר) לייצר מחול שהוא Site Specific, מדבר על ואל מתחם השוק (וסביבותיו), ומאפשר קרבה בין אמנות שנחשבת על פי רוב עילאית ומתנשאת, לקהל שאולי לא נחשף אליה בשגרה. היצירות השונות מגיבות לסביבה שלהן ואף משתמשות בה בכוריאוגרפיה עצמה. השנה, בגלל הקורונה, התקיים הפסטיבל במתכונת מצומצמת יותר. תשע העבודות שהוצגו בו בשנים עברו הפכו השנה לארבע. מספר הצופים ירד גם הוא במסגרת ההגבלות: מכ–2,000 בשנה שעברה ל–240, וכמוהו ירד גם התקציב, שלפי שכטר קוצץ השנה בשליש. לראשונה נבחר נושא לפסטיבל — "לילה" — והיוצרים השונים הגיבו אליו, כל אחד בדרכו.

קורלי לדאם ותומיליו מינץ. מסע זוגי ליליצילום: מקס לינסקי

אבל נחזור ללנקיסנקי עם "ג'קי בשוק". הרושם הראשוני מהמהלך של לנקינסקי הוא בהחלט מעורר מחשבה. הרי הדיסוננס בין דמותה הקוקטית והעדינה של ג'קי או לבין השוק המחוספס וההמוני ניכר ובולט. מכיוון שאת דבריה שומעים באמצעות אוזניות, מתערבב קולה הרך עם קולות השוק, וכן עם מוזיקה/פסקול שמשודר לקהל תוך כדי. לכאורה היא מנגישה את מה שכבר ממילא מונגש, מתבלת את דבריה באנקדוטות היסטוריות והומוריסטיות. כך למשל סיפרה איך הפך רחוב האגס לרחוב יעקב אליהו בנאי, ושואלת — Who's your favorite Banai? יש לציין שבימי קורונה גם סיור שלא כולל את ג'קי קנדי כמדריכה הוא חוויה אפעס מאיימת, ככל שירושלים נחשבת לעיר אדומה, והסמטאות הקטנות צפופות ודחוסות אנשים.

בעוונותיי לא הכרתי מספיק את ההיסטוריה של שוק מחנה יהודה, ולכן סיפוריה של לנקינסקי היו מרתקים עבורי. יחד עם זאת, נדמה שעד מהרה שוקעים בסיפורים עצמם, והדיסונסנס המוזכר נותר כגימיק לא מספיק מפותח. ייתכן שהסיבה לכך טמונה גם במיעוט הריקוד שיש בסיור ביחס לכמות הדיבורים. לנקינסקי למעשה זזה בעיקר בהליכה ממקום למקום, כאשר עיקר הכוריאוגרפיה קשורה למחוות של הדמות שהיא מגלמת. בשני קטעים היא חורגת מכך — כאשר היא מדבר על היחס של השוק לאלכוהול, ומתנדנדת כשיכורה בין דוכני המזון, וכשהיא מספרת על מותו של בעלה (ג'ק קנדי), ומבצעת סולו קטן במרכז רחוב מחנה יהודה. דבריה על עמדתה כאישה נבגדת/האישה הראשונה מעניינים אמנם, אך הם מעניינים ביחס לג'קי קנדי גם מבלי ההעמדה בתוך השוק. סופו של המופע הזה הוא בארוחה במסעדת רחמו, שאמנם הגישה את החומוס הכי טעים שאכלתי בחיי, אך לא תרמה ליצירה עצמה דבר.

היצירה השנייה שבה צפיתי אמש היתה הדואט "הליכה לילית" של קורלי לדאם ותומיליו מינץ. השניים, שהם גם זוג בחיים, הופיעו על הגג של מוסללה, באוויר הפתוח, והכניסו אותנו פנימה, לתוך הליכה לילית־רומנטית של זוג. לכל אורך המופע כמעט הולכים השניים במעגל — בהתחלה עם ידיים שלובות, חבוקים, ולאט לאט הופכים החיבוקים לסדרה של מאבקים קטנים וביסוס/פירוק של יחסי הכוחות ביניהם. במובן זה הלילה מזמן איזו אינטימיות זוגית שאי אפשר לקבל במהלך היום, ומנגד הוא פותח פתח למאוויים, יצרים וגם רגשות לא פשוטים האחד כלפי השנייה. הכימיה בין ביני הזוג ניכרת, והיכולת שלהם להראות את האינטנסיביות שנוצרת מהחיים המשותפים גם היא יפה. בין השאר תורם לכך נגן הגיטרה החשמלית שמלווה אותם בלייב, ומייצר סאונד שהוא כמו הפרעות וחריקות, באווירה הפסטורלית לכאורה. יחד עם זאת החומר התנועתי נותר יחסית שטוח, ולא מצליח להפתיע או לחדש. לדאם ומינץ רוקדים יפה, אבל לא הרבה מעבר לזה. בנוסף, לא ברור באיזה אופן הם מתייחסים למרחב שבו הם רוקדים, ונראה שהם מוקמו שם כמעט באופן אקראי. נכון יותר היה, למשל, להושיב את הקהל סביבם או להבדיל לתת להם להתערבב בצורה קצת יותר קרובה בסביבה הפיזית. זהו מופע שאפשר היה לעשות אותו כמעט בכל מקום, כולל על במה באולם ממוזג, וכנראה שום דבר בו או בפרשנות שלו לא היה הולך לאיבוד.

מיצב פיזי של מיה יוגלצילום: אפרת מזור
מתוך המופע When Love Walked Inצילום: אפרת מזור

צריך לומר הרבה דברי שבח למארגני הפסטיבל על כך שהצליחו בכלל לפתוח אותו, כנגד כל הסיכויים, ואף להצליח למכור כמעט את כל הכרטיסים. בימים שכאלה כל יוזמה אמנותית היא מבורכת, וצריך לעודד עוד שכמותה — ובעיקר שלא כוללות צפייה במופע מחול בזום. ייתכן שבגלל מיעוט העבודות או מגבלות הקורונה — היצירות שבהן צפיתי לא מיצו את מלוא הפוטנציאל שלהן. יש רק לקוות שבשנה הבאה ישוב הפסטיבל לפעול בנפח גדול יותר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ