הציפייה הלא ממומשת במופע "עור"

הרקדנים של נעה דר טובים, עם יכולת פיזית יפה, והם לא חסים על הגוף, אבל מה שמתרחש בזירה ארוך מדי ובהדרגה נעשה מתיש

רות אשל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
רות אשל

ההתחלה מעוררת ציפייה: כאשר הקהל מוזמן לעלות על הבמה, לשבת במעגל הצופה על זירה. ארבעה שרפרפים קטנים, מעוצבים להפליא, עם סימוני מקום לכפות רגליים למרגלותיהם, מחלקים באופן שווה את היקף המעגל. הרקדנים מניחים על כל צופה בד לבן עם שתי לולאות לידיים, ומחברים את הבד למושב. הציפייה גדלה - לאיזה מסע אנו עומדים להצטרף? ועדיין טרי בזיכרון המסע המופלא של "טטריס" שאליו לקחה אותנו דר לפני שנים ספורות.

בתכנייה ניתן לקבל הסבר על פשר בחירת הנושא "עור", ומדוע הוא משמש כנקודת מוצא לעבודה החדשה. לשם כך תורגם מצרפתית קטע מתוך "האני־עור" של דידייה אנזייה ובו נכתב, בין השאר, "העור הוא מעטפת הגוף, בדומה ל'אני' השואף לעטוף את מנגנון הנפש [...]. ה'אני־עור' מסתמך על הפונקציות של הכלת דבר בתוכנו; תקשורת עם הזולת; גבול עם החוץ; הנשאר מחוץ לאדם; תקשורת עם הזולת; רישום עקבות".

"עור" , נעה דרצילום: תמר לם

כמו בחלק מהיצירות הקודמות של דר היא יוצאת מרעיון שאותו היא מתרגמת להנחיות לבדיקה של פעולות פיזיות. מכאן, שבניגוד לרבות מהעבודות המועלות כיום, אצל דר הפתרונות התנועתיים של גילוי השפה עומדים במרכז, כאשר הקשר לרעיון פתוח לפרשנות הצופים.

דומני שהעבודה בנויה ממחרוזת של הנחיות לבדיקה גופנית. כך למשל, קטע שנראה כמדידות אורך של חלקי גוף, סך אורך הידיים הפרושות לצדדים מקצה לקצה, או אורך הרגליים של הרקדנים, כאשר כל רקדן מניח את איבריו על השני לצורך השוואה. אחר כך הם יוצרים מבנה של חיבור בין ארבע הגפיים, שבו נוצרות צורות גיאומטריות הנולדות מהאורכים השונים. יש גם בדיקת אורך הגוף כולו, כאשר רקדנית הופכת למעין סרגל מדידה, אם על הרצפה ואם כשהיא נישאת באוויר. ואולי כל הבדיקה הזאת מתקשרת לחלק מבדיקת הטריטוריה של מעטפת העור.

בקטע אחר הרקדניות מעסות קטע של גוף, אחר כך תופסות ומושכות את העור שרוכך, כבודקות את האלסטיות שלו והאם ניתן להפריד אותו מהבשר, וכל זה מתפתח לריקוד. בריקוד סולו קצר, אלון שטויאר חוצה את הזירה עם גלגלונים כשהידיים והרגליים פרושות, כמתענגות על חשיפת מירב שטח הגוף הבא במגע עם האוויר, ובהמשך, כניגוד, הוא נופל מכווץ לרצפה, חובט באכזריות את הגוף ומשטיח אותו. בסולו אחר רקדנית רוטטת מבפנים בעוצמה, כמבקשת להשיל את עורה, ויש דואט של רקדניות המתחיל כשהן נעות קרובות זו, מכווצות את החלל ביניהן כקשובות לאנרגיה של העור, ואחר כך פולשות אחת לטריטוריה של השניה, חובקות זו את זו, הכי הדוק שאפשר, כמו עור המבקש להיטמע בעור אחר.

ובניגוד לכך, סצנות שבהן כל אחד מגן על העור שלו, הטריטוריה שלו, ועד קטעים של התגוששות אלימה של עור בעור. במהלך הריקוד הרקדנים מזיעים, כה קרובים לצופים, ועלה בדעתי שהעור הנוטף היא האמירה הכי ישירה של הריקוד. בין לבין מוקרנים במרכז הזירה קטעי וידיאו המעלים על הדעת חלקי אפידרמיס חי של העור דרך מיקרוסקופ. אלה משמשים יותר כנגיעה, העלאת זיכרון, מאשר שותפות אמיתית.

הרקדנים טובים, עם יכולת פיזית יפה, והם לא חסים על הגוף. יש גם עניין בפתרונות התנועתיים של כל קטע בנפרד. אלא שצירוף כל הקטעים נראה יותר כהצגת אפשרויות של בדיקות העומדים לבחירה בפני הכוריאוגרף ובסך הכל אינו יוצר ערך נוסף. כתוצאה מכך, מה שמתרחש בזירה ארוך מדי ובהדרגה נעשה מתיש. גם הציפיות שאותם בדים לבנים בהם חותלו הצופים, שהיו עשויים לשמש כמחיצת עור בין הקהל לזירה, נשארו בתחום הרעיוני ולא נעשה בהם כל שימוש.

"עור" מאת נעה דר, מוזיקה מקורית: אורי פרוסט, עיצוב במה: נטי שמיע עפר, דרמטורגיה ועיצוב תאורה: יאיר ורדי, יוצר וידאו: רן סלוין, עיצוב תפאורה עם תלבושות: מיכל בסער, רקדנים/יוצרים: אפרת לוי, מור נרדימון, נועה שביט, אלון שטויאר, מחסן 2, נמל יפו, 18.7

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ