זן ואמנות 
המחול הישראלי

בספרה "גוף אנושי מדי" חושפת עינב רוזנבליט את הקרבה בין הזן למחול הישראלי העכשווי, ומציעה הגות שמלווה את הקוראים גם כשהמוזות שותקות

רות אשל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
רות אשל

ביצירה "הורה" (2009) של אוהד נהרין קיימת התרחשות תנועתית אינטנסיבית על הבמה, אך דומה שרגעי השיא התנועתיים אפשריים רק הודות לעצירה, להשתהות, או לנוכחות ב"אין" המלווה את ה"יש" כשותף הכרחי. גם כשהרקדנים מוחשכים בהדרגה עד שרק צלליותיהם נראות, לכל תנועה שחלפה נותר שריד ריק, אבל נוכח מאוד. בספרה "גוף אנושי מדי" מקשרת רוזנבליט מרכיבים בריקוד זה לתפיסה האסתטית של הזן, הגורסת כי יש נוכחות משמעותית לריק; כי ריקות היא נוכחות, ודווקא נוכחות כזו מאפשרת חופש. הריק, לפי הזן, הוא שווה ערך למלא בערכו האמנותי, החוויתי והפסיכולוגי.

קהילת המחול התוודעה לקשר בין הזן למחול אוונגרדי עוד בתחילת שנות ה-60, בזכות עבודתם המשותפת של המוזיקאי ג'ון קייג' עם הכוריאוגרף מרס קנינגהם. ביצירה המפורסמת של קייג' "4'33", עלה פסנתרן אל הבמה, וישב מולו בדממה במשך 4 דקות ו-33 שניות. השקט לא היה ריק. וכמו אותה עצירה ב"הורה" של נהרין, זאת היתה הזמנה להתרחשות בלתי צפויה שאינה בשליטת היוצר. הקשר בין קייג' לקנינגהם בא לידי ביטוי בין השאר בתהליכי יצירה שאימצו את עיקרון האי־ידיעה של הזן, או כפי שרקדנים נוהגים לכנות זאת, אימוץ מרכיב ה"מקריות" או "המזל". לפי תפיסת הזן אנו נאחזים בהתנהגותנו ומתקשים להרפות, מכיוון שקשה לנו לוותר. לפיכך, אותו מחול אוונגרדי שחיפש פתרונות חדשים אימץ את עיקרון הוויתור על המוכר, על הנלמד הידוע, תוך כדי התמסרות להשתנות של חוקי הטבע.

עטיפת ספרה של רוזנבליטצילום: ללא קרדיט

בספר של עינב רוזנבליט נעשה, למיטב ידיעתי, מחקר ראשון הפורש נקודות חיבור בין זן למחול, ומציע כלי התבוננות המעניק משמעות נוספת להתחוללות הפיזית שעל הבמה, לדרך אימון ולדרכי יצירה. כלומר, זאת הזמנה לקריאה של מחול עכשווי על מרכיביו על פי עיקרים מתורת הזן.

המחברת מתמקדת בקשר בין הזן למחול העכשווי. למרות שהעכשווי הוא עכשווי במהותו, כלומר מבטא את הרגע, ובכל פעם רגע אחר, היא נאלצת לתחום את היריעה בה היא עוסקת. מהמחול הפוסט־מודרני האמריקני, מאותו קשר בין קייג' לקנינגהם, המחברת עוברת לתיאטרון המחול של פינה באוש, וכל זאת מעין הקדמה למחול העכשווי בישראל. כאן היא בוחרת להתמקד בקומץ עבודות נבחרות של יסמין גודר, תמר בורר, אוהד נהרין, נעה ורטהיים ויוצרים אחרים שהעבודות שלהם, או דרך האימון או היצירה שלהם חוברת לזן, בין אם במודע או לא במודע.

הבחירה דווקא במחול העכשווי נובעת לטענתה מהדמיון בינו לבין הזן, שכן שניהם מדגישים את חשיבות הקיום כמות שהוא, בלי אצטלה של תאוריה, מושגים ומשמעות פסיכולוגית אחרת. לדבריה, המחול העכשווי מאפשר נגישות לאיכות תודעתית דומה, שכן "המחול העכשווי, כמו זן, מאפשר מפגש של התודעה עם רובד מציאות עמוק ושורשי יותר מחוויית התודעה את המציאות שבשגרה". סיבה נוספת לבחירה במחול קשורה לכך שבאמנות זו, בניגוד לפיסול, ציור, ספרות או משחק, הגוף הוא הכלי הבסיסי ו"אמנות המחול חוקרת את הקיום האנושי כקיום גופני". מורי זן יבכרו אימון פיזי על דיון תאורטי והמחול משמש כאן מעבדה מעשית לבחינת הרגלים בסיסיים בהתנהלות התודעה.

פרקי הספר נגזרים מחמישה עיקרים הנלמדים באימון ובמשנה הבודהיסטית, המשמשים את המחברת לניתוח המחול העכשווי. הפרק הראשון עוסק בסבל הבודהיסטי, היבט מהותי בתורת הזן, ובניסיון להבין מדוע השתוקקות מייצרת סבל לפי הדוקטרינה הבודהיסטית, וכיצד השתוקקות זו מתממשת במחול, כמו למשל, באימוני המחול ובאסתטיקה של המחול עכשווי. הפרק שני בוחן תודעה "בלא מחשבה" – בזן ובמחול, מתוך תפיסה שהגוף בעל ידיעה שאינה שכלית, אם כי נובעת מקיומו הממשי מרגע לרגע. הפרק השלישי מבאר את הזיקה בין גוף לנפש על פי תורת הזן, ובוחן כיצד היא נחווית במחול העכשווי. באותו פרק המחברת מבארת מהי "התהוות גומלין", מושג בסיסי בזן, כאשר לפי התפיסה הבודהיסטית כל הדברים בעולם מצויים בהתהוות גומלין ומצויים בתלות הדדית זה בזה. הפרק הרביעי עוסק בשאלת "העצמי" וכיצד הוא מתממש במחול. בפרק זה היא גם סוקרת את מושג ה"ריקות", על פיו כל הדברים בעולם ריקים ממהות עצמית וקבועה. בפרק החמישי המחברת בוחנת את היחס בין אימון להגשמה בזן ובמחול, ובראשו המושג "סאטורי" (התעוררות), מצב מנטלי "המאפשר למתרגל זן נגישות אל ליבת הקיום שלו ואל טבעו הפנימי העמוק ביתר".

אחת הדוגמאות בספר היא ניתוח היצירה "אני רעה אני" (2006) של גודר, שבה ניתן, לפי רוזנבליט, לראות הסתכלות המבקשת להשתחרר מתחושת ה"אני", המאפשרת קבלת עצמי ושינויים רדיקלים. בביקורת של היצירה, השוויתי לסרט זוועה את המחול הזה, בו נפתחת תיבת פנדורה של כל אחד מארבעת הרקדנים העורכים משחקי התעללות לתוך קרשנדו של רוע. במהלך הריקוד מושיטה גודר סכין גדולה לרקדנית שמניחה את החוד על העיניים כמבקשת לעוקרן, מתחת לשדיים כמבקשת להסירן, בודקת היכן המקום האולטימטיבי להקריב את עצמה בפולחן נוראי זה. גודר מזמינה את הרקדנית ליפול על הסכין ובשנייה האחרונה היא תוקעת את הסכין בעורף האריה המוצב על הבמה. באותו רגע כתבתי "הכישוף הוסר, והרוע חלף".

מתוך "אני רעה אני". להשתחרר מתחושת האניצילום: דניאל צ'צ'יק

אולם, רוזנבליט מפרשת ריקוד זה מתוך הסתכלות של זן. היא לא שופטת את ההתנהגות כטעות, אלא כחולשה שקשה להימלט ממנה. הסכין שפילחה את עורפו של האריה היא המשך לניתוח שנערך לאורך כל היצירה לדפוסי הנפש הבסיסיים ביותר: פחד, כאב והאכזריות שנולדת מהם. רוזנבליט טוענת שגם כשהאריה הובס, הרוע לא נעלם. בתוך כך, לבמה מובא רגש אחר של חמלה, קבלה והשלמה עם הכאב. "ההנכחה של הכאב ושל האומללות אינה מעלימה אותם, אך מסייעת להכילם", כותבת רוזנבליט.

הספר עשיר בתובנות חדשות לאיש המחול, וחברו בו ידע תאורטי של הזן יחד עם ניסיון מעשי של החוקרת במחול, מה שמקנה לכתיבה שלה אמינות הנוגעת ישר בלב העניין בלי התפלספות ידענית. למרות עומק הנושא, הכתיבה קולחת וידידותית. ויותר אפילו לקריאת המחול על פי זן, הספר טומן בתוכו פנינים של חוכמה והגות שניתן לקחת כציוד המלווה אותך לחיים.

"גוף אנושי מדי - זן־בודהיזם באמנות המחול העכשווי", מאת עינב רוזנבליט, הוצאת רסלינג, 2014

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ