רוח של פרפר יפהפה ב"מאדאם בטרפליי"

שיתוף הפעולה בין הבלט הישראלי והאופרה הישראלית ב"מאדאם בטרפליי" היה מהנה: התזמורת החיה הייתה בבחינת תרומה אמנותית מבורכת והכוריאוגרפיה הייתה מקצועית ואסתטית אך ההזדמנות ליצור פרשנות עכשווית יותר לא התממשה

רות אשל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
רות אשל

התרומה האמנותית הגדולה של שיתוף פעולה בין האופרה הישראלית לבלט הישראלי בהפקת "מאדאם בטרפליי" היא שהפעם התזמורת החיה של בית האופרה ליוותה את יצירת הבלט. תענוג ליהנות משתי האמנויות ולחוש את ההקשבה והכבוד שהן רוחשות זו לזו. על סיפורה הטרגי של מאדאם בטרפליי המוכר לא אכביר במילים. הסיפור, כידוע, עוסק בסיפור אהבה של קצין ימייה אמריקאי, גבר צעיר, שטוף תשוקה לצעירה אקזוטית. הוא נוטש אותה לאחר שהמירה את דתה למענו והוחרמה על ידי עמה. בשנות היעדרו היא ילדה לו בן והיא ממתינה. כשהוא מגיע עם אשתו האמריקאית היא מתאבדת.

עם פתיחת המסך והצלילים הראשונים של המוזיקה מתגלה אשה יפהפייה, מרחפת באוויר, ששרווליה הארוכים והאדומים עולים ויורדים ויוצרים אילוזיה של מעוף: "רוח" של פרפר יפהפה. אלה שניות של קסם. הן עוררו ציפייה לפרשנות כוריאוגרפית מיוחדת, אולי סוריאליסטית, לסיפור. אבל זה לא התממש. הכוריאוגרפית בחרה להיצמד ללברית המוכרת: מחול מלחים פותח את הסצנה הראשונה והוא מבוצע בדיוק מרשים, אבל החומרים התנועתיים צפויים. מופיעים גם הסגן פינקרטון (ייגור מנשיקוב) יפה התואר והקונסול האמריקני (ולדימיר דורוחין) כשהכוריאוגרפיה מאפשרת להם להראות את היכולות הטכניות שלהם. בקפיצות גדולות הצטיין דורוחין עם איכות קלילה, ואילו הנחיתות של מנשיקוב היו פחות רכות אבל הוא הראה יכולות יפות בפירואטים. החומרים התנועתיים היו חסרי עניין והמוזיקה האפילה על המתרחש על הבמה.

"מאדאם בטרפליי". עוררה ציפייה לפרשנות כוריאוגרפית מיוחדתצילום: יוסי צבקר

כניסת הגיישות היא יפהפייה. בתוכן גם בטרפליי, תפקיד שאותו רוקדת טומוקו טקהאשי. הנערות הצעירות מתקדמות הלוך ושוב על פני גשר, המחבר בין שני קצוות הבמה ויוצר מעין במה עלית, שממנו אפשר לרדת למפלס הבמה. בניגוד לבגדים המערביים, המחויטים והנוקשים, של הקצינים האמריקאים והקונסול, הגיישות בקימונו חצי שקוף בצבעים פסטליים נראו פגיעות ביותר. הן חוברות בריקוד מעגל כשהטורסו מתקמר ומתקער ונראות כפרח מקסים המפיק בושם אקזוטי ועדין. מרשימים גם הגברים "היפנים", עם חצאיות עתירות בד ורצועות עור שחור המזגזגות על החזה החשוף. מתוכם יוצא כהן דת, דודה של בטרפליי (לודוויג איספיריאן), ומקלל אותה על שהמירה את דתה. עוצמת הקללה, המלווה בקפיצות מרשימות הגומאות את מרחב הבמה, מעלה על הדעת את הקללה של הפיה הרעה או המכשפה באגדות הבלט.

מחרוזת ריקודי האהבה בין מנשיקוב לטקהאשי נעימה לצפייה, בעיקר בזכות יופיים של הרקדנים ועוצמת הביטוי של הבלרינה. נראה שגופה הצנום מתקשה להכיל את האושר הגדול שהאמינה כי נפל בחלקה. גם קטע האהבה מאחורי הפרגוד היה אסתטי - קטע בו הרקדנים נראו כצלליות, מה שהעביר מסר מאוד פוריטני ואולי גם סימל את אילוזיית האהבה ושבריריותה. יחד עם זאת, במפגש הסולנים ציפיתי לכוריאוגרפיה יותר מורכבת ומעניינת אבל החומרים התנועתיים שייכים לבלט כפי שהוכר במערב בשנות ה-60 עוד בשנים שמרגוט פונטיין רקדה עם רודולף נורייב בבלט המלכותי הבריטי.

חלקו השני של הבלט מוקדש לאומללות של מאדאם בטפרליי הלבושה בשמלה שחורה, המשקפת את מצב רוחה ואת גורלה הדומה לשל אלמנה, למרות שבעלה לא מת. כאן הציגה הבלרינה את מלוא עוצמת הרגשות הנהדרת שלה אבל מצאה עצמה בתחרות עם הזמרת אפרת אשכנזי, ששרה את האריות המפורסמות של האופרה.

טומוקו טקהאשי. נהדרתצילום: יוסי צבקר

באריה הראשונה, כשפצחה הזמרת בשירה, טקהאשי התקדמה ב"בורה", אותם צעדים מהירים על הבהונות במסלולים מפותלים אחורנית במרחב, ונראה כאילו השירה היא זרם המחשבות של הבלרינה. אבל בהמשך, כשהחלה לרקוד לצלילי השירה, מצאה את עצמה במצב כפוי טובה. הכוריאוגרפיה לא הציעה לה כלים להתמודדות והניסיון לעשות מספר "פואטה", אותו סיבוב וירטואוזי על רגל אחת, להשתוות לעוצמת השירה, היה שטחי. גם במקרים הנוספים בהן חברה השירה, שהוסיפה מימד מבורך להפקה, מערכת היחסים עם הריקוד נשארה לא פתורה כשהשירה גוברת על המחול.

לאורך הבלט, הרקדנית לנה רוזנברג רקדה בתפקיד המשרתת של מאדאם בטרפליי. רקדנית טובה אבל החזות המערבית שלה עמדה בניגוד לדמותה של גבירתה היפנית, מה שיצר אי-התאמה ויזואלית. מרגשים בפשטותם היו הקטעים בהן מאדאם בטרפליי רקדה עם בנה הפעוט, מה שהכניס מימד נוסף של הזדהות הצופים עם האשה הזנוחה, שבעתיד תצטרך גם להיפרד מבנה.

מדובר בהפקה מהנה, בעיקר בזכות הביצוע הנהדר של טקהאשי, עיצוב התלבושות, עיצוב התאורה והמוזיקה החיה. ובכל זאת עולות שאלות מטרידות לגבי הבחירה האמנותית: אמנם הכוריאוגרפיה מקצועית ואסתטית אבל לקסיקון התנועה אינו עדכני. לגיטימי וחשוב לפנות לשפה המסורתית, אבל אם זאת ההחלטה, אני מעדיפה לראות את פניני הבלט הקלאסי בביצוע הבלט הישראלי.

כוריאוגרפיה זו זועקת לפרשנות יותר עכשווית, הן בתחום הלברית ובוודאי בתחום החומרים התנועתיים. מבחינה זו, ההזדמנות ליצור משהו מאתגר שישאיר חותם במפגש הלהקה עם האופרה, הוחמצה.

הבלט הישראלי ותזמורת האופרה – התזמורת הסימפונית הישראלית, "מאדאם בטרפליי", כוריאוגרפיה: מריאנה ריז'קינה, מוזיקה: ג'קומו פוצ'יני בעיבודו של ג'ון לונגסטף, מנצח: איתן שמייסר, מעצבת תפאורה: אנה כרושצ'ובה: מעצבת תלבושות: אולה שבצוב; מעצב תאורה: אבי יונה בואנו (במבי), משכן לאמנויות הבמה, בית האופרה הישראלית תל-אביב יפו

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ