כיכר השוק הומה: אלעד שכטר מוביל אירועי מחול בשוק מחנה יהודה

אלעד שכטר, מנהל קבוצת המחול "ק.ט.מ.ו.ן", לא מתבייש באהבתו לירושלים. במסגרתה, וכחלק מהרצון שלו לפרוץ את זירת המחול ככזו המתרחשת רק באולמות ומוזיאונים, הוא יזם את "מיפו עד אגריפס", ערבי מחול בשוק מחנה יהודה המערבבים יחד זיעה של רקדנים ובליינים

תמר רותם-צרובה
תמר רותם
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
תמר רותם-צרובה
תמר רותם

שעה לפני חצות, כיכר "תחריר" שבשוק מחנה יהודה בירושלים הומה. במרכז סומנה רחבה ריקה, ונהר הצעירים שהגיעו לכאן לחגוג נחצה לשניים וממתין להופעה. הפאב "תחריר" הוא אחד המוסדות מושכי הקהל בשוק בלילות. המוזיקה שבוקעת מהרמקולים מהדהדת בכל רחבי השוק, והמקצבים מפתים וממש מאלצים את הגוף להתנועע. מי שעובר כאן בקיץ ימצא רחוב מלא ברוקדים המניפים ידיים אל על בין השולחנות עמוסי הבירה.

אבל הלילה הזה אינו ככל הלילות. כשהרקדנים פוסעים אל הרחבה המאולתרת ומתחילים לרקוד, הס מושלך בקהל. בהתחלה הם רוקדים בריכוז, כאילו הם באולם חשוך, אך ככל שהריקוד נעשה מיוזע לצלילי המוזיקה הם משתלבים באווירת המקום. הרקדנים מחליפים דמויות. לרגע הם זוג סוער, ואז הופכים לחיה גמישה החוצה את הסוואנה, ציוץ ציפורים ברקע. בסוף הריקוד, ארבעה גברים צעירים שבתחילה ישבו, עישנו נרגילה והביטו בביקורתיות קלה על הנעשה סביבם, קמו והריעו עם כל הקהל המשולהב.

מהעבר השני של הרחבה נראה אלעד שכטר, 36, מנהל קבוצת המחול "ק.ט.מ.ו.ן", שיזם את אירועי המחול בשוק מחנה יהודה, מעט מתוח. אחרי הכל, להביא מחול לאזור ההומה ביותר בירושלים, כלומר להפקיע את הרחוב מזרימתו הרגילה והספונטנית עבור הופעות מחול ברחבי השוק - זהו הימור כלל לא בטוח. הוא חשש שהצעד לא יתקבל בברכה על ידי הבליינים שמבקשים לנקות את הראש מטרדות היום. אבל ההתלהבות הסוחפת של הקהל אישרה שהאינטואיציה שלו היתה נכונה. "המחשבה היתה לקחת את המחול ולהוציא אותו מהמקום הטבעי שלו, מהאולמות והמוזיאונים והגלריות, להוציא אותו החוצה, למקום שהוא לא רגיל להיות בו, וכך לחשוף את הקהל שלא רגיל לראות מחול לאמנות שאני מאמין שהיא נפלאה", מסביר שכטר את הרעיון של מ"יפו עד אגריפס".

הכותרת הזו ניתנה לשני ערבי מחול בשוק שיזם, הראשון התקיים בשבוע שעבר והשני ייערך היום, ובו גם תעלה עבודה שיצר. לאירועים הוזמנו כוריאוגרפים, חלקם מוכרים וחלקם פחות, ליצור מופע המתאים לשוק ושמתייחס גם לאווירה של הפאב שבו הוא מבוצע. בערב הראשון הוצגו עבודות של שרון וזאנה בליווי תמר סון (שגם רקדה) ב"תחריר"; של שלומי ביטון שרקד עם טהר קליינר ורוני רותם ב"סורמלו" ואילו בפאב "השכנה" חתמו את הלילה סער עזימי ואוריין יוחנן עם עבודה אורחת של עזימי, "פולי מונופולי".

הערב, מלבד העבודה של שכטר ששיתף פעולה עם שרי טיטו (מעצבת תפאורה ירושלמית), תעלה גם מאיה יוגל את קטע המחול שיצרה עם אוריין יוחנן שגם תרקוד. כמו כן, תעלה סופיה קרנץ שעבדה בשיתוף פעולה עם עדי אולמנסקי את "טריו שוק".

שכטר מאמין שאפשר להרחיב את קהילת שוחרי המחול באופנים לא מקובלים, ואירועי השוק הם חלק מהפעולה היזומה שלו לחשיפת המחול העכשווי בירושלים. "אני מעוניין לחבר את הקהל הירושלמי למחול ולהראות את העושר והאפשרויות הרבות שיש לאמנות הזו ולתחושות שהאמנות הזו גורמת. זו שפה אוניברסלית. זה לא כמו בתיאטרון. אתה לא צריך להבין. במחול צריך להרגיש. כולנו מרגישים ומבינים מחוות של אנשים, או רגשות שמתורגמים לתנועה".

"בואו נחפש את האנשים שאין להם בעיה לשלם 50 שקל ויותר על יציאה ובירה", הוא ממשיך. "זו אמנם תרבות גבוהה, אבל אם אתה פוגש את המחול כחלק מהיציאה שלך והבילוי שלך, אולי זה יעורר עניין, ובמיוחד כשאנחנו מביאים אנשים מצליחים שמופיעים בעולם. עניין אותי לראות מה תהיה ההשפעה של אירוע כזה".

האירוע הפתוח בשוק הוא גם הזדמנות לכוריאוגרפים להופיע בירושלים: "בעיני זה לא הגיוני שהקהל לא ייהנה מהמחול שנוצר בארץ. הכוריאוגפים האלה מופיעים בטוקיו, פריז וגרמניה. למה הם לא מגיעים לירושלים? כי אין כאן אולמות שמציגים מחול".

אך האם המחול העכשווי באמת מתאים לכולם? ברחבה של "תחריר", "סורמלו" ו"השכנה", נראה לרגעים שכן, למרות שהקהל לא ממש נוהר למופעי מחול. "למחול יש פוטנציאל לגעת באנשים", אומר שכטר, "אבל לפעמים הוא לא מצליח לעשות זאת בגלל מוסכמות חברתיות. מחול מוצג באופן נורא סטרילי, נקי, במוזיאון. זה רחוק ממך. מכבים פלאפונים וחשוך. פה זה אחרת. אתה רואה את המאמץ, את הזיעה של הרקדנים. זה קורה מולך. קרוב אליך".

מתוך העבודה של שלומי ביטון. להרגיש את הזיעה של הרקדניםצילום: נעמה נוח

להפוך את הריחוק לייחוד

שכטר, שמתהלך בשוק כאילו זו החצר הפרטית שלו – הוא גר כמה פסיעות מ"תחריר" - מודה ש"זה מקום קיצוני להביא מחול". לדבריו, זו אינה בחירה אקראית. "ביציאה הזו אל השוק יש אמירה", הוא אומר. "מאסנו בקהל שיושב בצורה נינוחה בכיסא בחושך. אנחנו רוצים שהקהל ירגיש אותנו, שתהיה תקשורת בלתי אמצעית. בשוק אין נימוס. אין קיפאון. זה מלוכלך. זו מחשבה אחרת על מחול".

שכטר גדל בירושלים ולמד במגמת התיאטרון בתיכון לאמנויות. הוא המשיך לעסוק בתיאטרון גם בצבא כששירת בתיאטרון צה"ל. רק אחרי הצבא החליט לחפש את דרכו במחול. הוא החל לקחת שיעורי בלט קלאסי ולאחר מכן עבר לניו יורק. שם השתלם בקורסים במחול בג'וליארד ובמקומות אחרים. לאחר שנתיים חזר לארץ והשתלב במשך שנה בלהקה הקיבוצית הצעירה בגעתון. לאחר מכן התקבל ללהקת "שארל לה רואה דאנס", להקת מחול גדולה בבריסל. הוא רקד במשך שלוש שנים בלהקה זו ואז חזר לארץ והשתלב בלהקת "ורטיגו". הוא ניהל את הסדנאות של הלהקה והקים את "ורטיגו הצעירה" ובמקביל החל ליצור עבודות משלו. "ב-2012 החלטתי שאני לא רוצה להקים 'אלעד שכטר ולהקתו' אלא להקים גוף אמנותי שיתמקד אמנם במחול אבל יתעסק באמנויות שונות". כך נוסדה "ק.ט.מ.ו.ן".

אם מרחיבים את המבט, הפעילות של שכטר בירושלים אינה מובנת מאליה. למעשה הריחוק מהסצנה התל אביבית התוססת נוכח בכל פעולה במחול בעיר שאת המוסדות והיוצרים העצמאיים בה אפשר לספור על אצבעות יד אחת. אבל שכטר מבקש להפוך את הריחוק הזה לייחוד, ודווקא להתגדר בו. "עבור רוב האנשים, ירושלים היא פריפריה רחוקה. ארץ ספר שכדי להיע אליה צריך דרכון. אבל בעינינו זה מרכז העולם. אנחנו רוצים לייצר אמירה על מה זה לחיות ולפעול בירושלים. זה לא איזה עלה תאנה כדי שנקבל תקציבים מעיריית ירושלים". הגדרת היצירה שלו כאמנות לוקאלית היא מודעת לעצמה, ושכטר אף מצביע על הפוליטיוּת שלה. "אי אפשר לעשות אמנות לוקאלית בירושלים שהיא לא פוליטית", הוא מוסיף. "בירושלים אנחנו חיים בתוך קהילות שמתקשרות וחיות זו לצד זה. אין כור היתוך וזה מהול בפוליטיקה. לא פוליטיקה של מאבקי כוח, ואין לנו גם רצון לתת פתרונות לסכסוך כמובן, אבל אנחנו מעוניינים להציע שיח על מה זה ישראל של היום ומה זה לחיות ולפעול כאמנים בירושלים. יש כאן קיום רב־תרבותי של הרבה מאוד קהילות שלומדות לחיות אחת עם השנייה ולפעמים גם יש חיכוכים".

מתוך העבודה של שרון וזנה. קיום רב-תרבותיצילום: נעמה נוח

קבוצת "ק.ט.מ.ו.ן" פועלת במעגלים שונים של אמנים, שרובם חיים בירושלים או חיו בה בעבר. יש בהם אמני וידיאו כטליה הופמן, אמנית ומרצה באוניברסיטת חיפה (שגם יצרה את הקדימונים לאירועי השוק), גרפיקאים, מוזיקאים, אמני תאורה וסאונד ועוד, וכל המערך הזה אחראי לרפרטואר של ארבע עבודות שיצר שכטר. גם בצד הכלכלי, החשיבה היא אחרת. קבוצת המחול ממומנת בעיקר בגיוס עצמאי, וכך גם האירוע בשוק, שתוקצב ב-140 אלף שקלים ונעשה בתמיכת חלקית של עיריית ירושלים (כ-45 אלף שקלים) והשאר בגיוס כספים מקרנות אמריקאיות ובעלי עסקים. "אני מאמין בשינוי הקונספט הכלכלי של עולם המחול הישראלי", אומר שכטר. "במקום שהכסף יגיע מהקופה הציבורית, הוא יכול להגיע גם מעוד מקורות במגזר השלישי והעסקי. אנחנו יכולים לשנות את הפרדיגמה. אין סיבה שהמגזר העסקי לא יתמוך בתרבות. אם הייתי מחכה למשרד התרבות שום דבר טוב לא היה קורה ל'ק.ט.מ.ו.ן'. אני עומד על זה שהיוצרים והרקדנים שלנו יעבדו עבור תשלום הוגן ולכן אני מגייס. אנחנו מצליחים לעשות זאת, ואני מאמין שזה הדבר הנכון לעשות".

החיפוש של ערוצים נוספים לפעילות ולמימונה כרוך לפעמים בהרפתקנות. כך למשל הפעילו שכטר ושניים מרקדניו סדנה בתוכנית אמנותית שפעלה בקיץ בכפר אקולוגי מרוחק בסיביר. מהחומרים התנועתיים שנוצרו בסדנה יצר שכטר עבודת מחול שהעלה לאחר מכן בשיתוף רקדנים רוסים ב"מוזיאון היהודי לסובלנות" במוסקבה, הנמצא באולם רכבת שהוסב למוזיאון ובו שכן עד לאחרונה מוזיאון הגאראז', אחד המוסדות החשובים ברוסיה והמפורסמים בעולם לאמנות מודרנית. העבודה תעלה בבכורה בארץ בינואר בשבוע המחול בירושלים.

יוזמי תוכנית המחול בכפר - צ'צ'ייבקה שמו - הם שלושה אנשי מחול שהכירו בסדנת קונטקט בישראל. רון אורן הישראלי, בת זוגו הברזילאית ראקל מינאקו וכוריאוגרפית נוספת מפינלנד. אורן הזמין את "ק.ט.מ.ו.ן" להנחות את הסדנה. תוכנית המחול שייסדו השלושה בסיביר, תמשיך בינואר גם במכמורת ובברזיל. הקהילה מאמצת 30 איש מכל העולם ובהם סטודנטים ומספקת להם מגורים בטבע ואוכל תמורת עבודה ולימודים שכוללים פרמקלצ'ר, קונטקט, מחול וגם יצירה.

את הנסיעה מימן משרד החוץ. "הכפר ממוקם בעמק טובל בנוף שמעיינות חוצים אותו, שעות נסיעה רבות מכל יישוב עירוני", מספר שכטר. "בלילה הטמפרטורה יורדת לאפס. תושבי הכפר לא משתמשים בחשמל ולא מחוברים לברזים. מי הנחל מספקים מקור לשתייה, בישול רחצה וכביסה. היינו צריכים לבנות סטודיו בטבע ממבנה ארעי של כיפה גיאודזית".

התוכנית בסיביר התאימה להשקפת העולם של שכטר של קהילתיות. "אני לא רואה את 'ק.ט.מ.ו.ן' כלהקת מחול אלא כבית לעוד כוריאוגרפים ואמנים שבאים אלינו כדי ליצור את האמנות שלהם. לכן האירועים בשוק שבהם הזמנו כוראוגרפים ליצור הם ההתפתחות הטבעית שלנו. מבחינתי זה העתיד שלנו בעיר הזו".

הוא לא מתבייש באהבתו לירושלים. זה מפתיע לגלות עד כמה האמירה שלו כיוצר שאמור להיות ביקורתי נעדרת ציניות, ובכל זאת, ייאמר לזכותו, שכטר מצליח להישמע אחרת מיהורם גאון. "אין מקום שמרגש אותי יותר מירושלים", הוא אומר. "כבן אדם וכיוצר אני מרשה לעצמי להתעצבן כאן, ומרגיש את הנינוחות הזו של המקום שמאפשר לי לפרוק את מה שמטריד אותי. אם הייתי חי בברלין, הייתי מן הסתם מתעצבן על הקרירות של האנשים ומגיב באופן אחר. כאן אני מרגיש שאני יכול לצעוק את מה שמרגיז אותי ביצירה בשוק למשל. אין פה התיימרות להיות כפר גלובלי או ניסיון לייצר הרמוניה שקרית. זה מקום לקהילות שונות. זה מפרה אותי. בשום מקום אחר אני לא מרגיש שהאמנות שלי תהיה טובה כמו פה".

שכטר. נעדר ציניותצילום: אמיל סלמן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ