להקת ורטיגו: הכוריאוגרפית שכבר לא מתרחקת מאקטואליה

בבחירה להעלות מחדש את "רעש לבן" בליווי תזמורת המהפכה מישירה נעה ורטהיים מבט ביקורתי קדימה בלי להתנצל. אף שזאת לא אחת העבודות הטובות שלה, זהו ערב סוער שלא כדאי להחמיץ

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
"רעש לבן — ורטיגו ותזמורת המהפכה"
"רעש לבן — ורטיגו ותזמורת המהפכה"צילום: אלעד דבי
טל לוין

העיסוק של המחול הישראלי בפוליטיקה היה בשלושת העשורים האחרונים בועט ואינטנסיבי. גם נוכח חרב הקיצוצים של מירי רגב לא היססו היוצרים המקומיים לגעת בסוגיות כאובות (מי אמר כיבוש?), להביע דעות נחרצות ולהעמיד על הבמה ייצוגים שנויים במחלוקת.

אבל בתוך השיח האמנותי־פוליטי הסוער הזה יש גם להקות ויוצרים שהתרחקו (לכאורה) מהאקטואליה כמו מאש. אחת מהן, שנותרה במובן זה מחוץ לסצינה התל־אביבית, היא להקת ורטיגו. לא מפני שהכוריאוגרפית נעה ורטהיים לא מתעניינת בחברתי ואפילו בפוליטי במובנו הרחב (כמערך יחסי הכוחות המבנים משמעות ותרבות), אלא כי הדימויים והעולם האינטלקטואלי־אסתטי שממנו היא שואבת, סולד מהפוליטי במובנו הצר (כמה שמתרחש בבית המחוקקים ושלוחותיו). במקום זה מרחפים להם מקורות שונים מהיהדות, תפישות רוחניות כלליות ועיסוק במתח שבין הצורה והחומר. בד בבד ורטהיים היא חלק ממפעל שלם, שכולל כפר אקולוגי, עבודה עם אוכלוסיות מוחלשות וטיפוח חיי קהילה ומשפחה.

אך בשנים האחרונות, ואולי בשל גודש מופעי השחיתות בכל מוסדות השלטון, נמשכה גם ורטהיים להפנות שאלות קשות על החיים שלנו כאן וגם לא לחשוש מלהפנות אצבע מאשימה כלפי מי שאחראים למצב שאליו נקלענו. בעבודה הקודמת של ורטיגו — "אחת. אחת ואחת" נדמה היה שהפוליטיקה או ליתר דיוק הביקורת החברתית, בוקעת מהכוריאוגרפיה כמעט בעל כורחה של הכוריאוגרפית. כעת, בבחירה להעלות מחדש את "רעש לבן" בליווי של תזמורת המהפכה, ורטהיים כבר מישירה מבט ביקורתי קדימה בלי להתנצל. גם אם יש פה אמירות כלליות יותר, על הרעשים המלווים את חיינו, רעשים שממסכים איזו אמת זכה באופן שכבר הפסקנו לנסות להשקיט, אלה נותרות בשולי היצירה. מה שבולט כבר מן ההתחלה ועד השניות האחרונות של המופע הוא שלפי ורטהיים חיינו הם מאבק בלתי פוסק, לעתים עקוב מדם, שתכליתו לא ברורה או אם לדייק הוא עצמו נדמה כתכלית הסופית.

"רעש לבן" עלתה לראשונה ב–2009, כשאת הכוריאוגרפיה ליוותה מוזיקה של רן בגנו, מי שאמון על רוב הפסקולים של מופעי הלהקה. בגרסה הנוכחית קיבלה המוזיקה של בגנו עיבוד בידי הרכב תזמורת המהפכה, שניצבת על הבמה ומנגנת חי לאורך כל הערב. אני חייבת להודות שבפעם הראשונה שהיצירה עלתה לא הותירה בי "רעש לבן", בוודאי ביחס לעבודות אחרות של ורטיגו באותן שנים. אולי בגלל זה אני לא רואה טעם להשוות בין הביצוע אז לזה של היום. וממילא, צריך לומר, לא נכון יהיה להתייחס ל"רעש לבן — ורטיגו ותזמורת המהפכה" כהעלאה מחודשת. זוהי עבודה שעומדת בפני עצמה, ושפותחת עוד אפשרויות פרשניות, בין היתר הודות למערכת היחסים הדינמית בין הרקדנים והתזמורת על הבמה.

"רעש לבן — ורטיגו ותזמורת המהפכה"צילום: אלעד דבי

המופע נפתח עם שישה רקדנים שחושפים בפני הקהל את הגב שלהם. על כל אחד מודבק ברקוד, מהסוג שמוצמד למוצרים בסופר, ומספק לו זהות, שיוך ומחיר. עם תמונת פתיחה שכזאת מצהירה ורטהיים על הרצון לעסוק לא רק ברעיונות מופשטים אלא בסימנים מהווה ובסכנה המרחפת של העתיד. הגוף האנושי, הייחודי כל כך, החד פעמי בהופעתו, הופך להיות חלק בלתי נפרד מהכלכלה. הוא נסחר, מתויג ומקוטלג, ונהפך לחלק ממלחמת כל בכל, על נתח השוק הגדול ביותר. את אווירת המלחמה מחזקות התלבושות הנפלאות של ששון קדם, שמשוות לרקדנים מראה של לוחמי נינג'ה. על ראשם קפוצ'ון שמסתיר את הפנים, ובליווי הלמות התופים נראית הבמה בחלקים ניכרים מהמופע כעיר סואנת, כמו אלה המתוארות בסרטים הוליוודיים שעוסקים בעתיד. הרחובות תמיד מזוהמים, התנועה בלתי פוסקת ובסמטאות מתהלכים חצאי אנשים, שעבורם כל עובר אורח הוא אויב בפוטנציה. בחלקים מהמופע נדמים הרקדנים בדיוק להולכי הערים הללו, מתגלגלים, מוטחים ברצפה, מריבים ומשליכים זה את זה למעלה ולמטה. זהו ריקוד שהוא אומנות לחימה או אמנות לחימה שכבר נהפכה לריקוד. לרגעים הרגשתי שורטהיים משתמשת גם בסחף הזה כדי לומר משהו ביקורתי, על הדרך שבה המלחמה הפכה להיות הליבידו שמניע אותנו, ושגורם לנו עונג בלתי פוסק.

השידוך עם תזמורת המהפכה, בהובלתם של המנצח רועי אופנהיים והמנהל המוזיקלי זהר שרון, היטיב עם המוזיקה המקורית של בגנו. הוא החדיר לתוכה עקיצות, דיסטורשנים וחידד את קצותיה. הוא הפך אותה פחות נעימה לאוזן ובכך עורר לא פעם רגעים של חוסר נוחות. אך בה בעת התזמורת גנבה את ההצגה של הלהקה ויצרה סיפור אמנותי מעניין יותר. אולי מפני שאצל ורטהיים, גם ברגעים של ביקורת נוקבת או תנועה גסה, הכוריאוגרפיה נשארת תמיד יפה. ואם לפנינו קרב או רצון ליצור איזו תחושה של קיום בלתי נסבל, אז התנועה מותירה עדיין הכל קל לעיכול יחסית. ולמרות שהרקדנים עצמם עוברים כנראה מחנה אימונים קשה על הבמה, שכולל לא מעט עבודה על הברכיים, שפשוף של הרגליים על הרצפה וסיבולת לב ריאה, לא מתרגם הקושי הזה לכדי מחזה מטריד או מבהיל.

על פי רוב עמדו הרקדנים של ורטיגו היטב בשלל האתגרים שהציבה להם ורטהיים. ניכר כי הם מיומנים היטב, והצליחו לשלוט בתנועה, גם כשזאת היתה מהירה וקשה מבחינה טכנית. שמחתי מאוד לראות את הרקדנית קורינה פריימן בשורות הלהקה, לאחר שסיימה שנתיים באנסמבל בת שבע (שלהן קדמו כשש שנים בלהקה הקיבוצית). הכוראוגרפיה בהחלט הלמה את יכולותיה הטכניות הגבוהות, אך בעיקר את האישיות המיוחדת שלה שפורצת בכל פעם שהיא על הבמה. לרגעים הזכירה לי את רינה ורטהיים (אחותה של נעה, ובעבודה הזאת היתה עוזרת של הכוריאוגרפית), שפרשה מלהקה לפני כמה שנים, והותירה אחריה חלל בתוך הקאסט של ורטיגו. אבל ככלל לא היו חוליות חלשות בגזרת הביצוע, ואף שעדיין לא מדובר באחת העבודות הטובות של ורטהיים, זהו ערב מעניין וסוער שלא כדי להחמיץ.

לזמני המופעים

"רעש לבן — ורטיגו ותזמורת המהפכה"צילום: אלעד דבי

"רעש לבן — ורטיגו ותזמורת המהפכה". בביצוע להקת ורטיגו. כוריאוגרפיה: נעה ורטהיים, מוזיקה: רן בגנו, תלבושות: ששון קדם, מנצח: רועי אופנהיים, מנהל מוזיקלי: זהר שרון, עיצוב תאורה ובמה: דני פישוף — מג'נטה. מרכז סוזן דלל בתל אביב, 22.2

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

כתבות מומלצות

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ

כתבות שאולי פספסתם