בירושלים רוקדים כאילו אף אחד לא רואה. אבל באמת אף אחד

מופעי מחול שצולמו במרחבים ציבוריים בירושלים והועלו לרשת, מבקשים להעביר ברגליים קונספטים יומיומיים כמו מגע, תנועה ותקשורת בין בני אדם — ואת חסרונם המהדהד שהורגש השנה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מתוך פרויקט "רוקדים את ירושלים". פירואט על עגלה
מתוך פרויקט "רוקדים את ירושלים". פירואט על עגלהצילום: הדר אלפסי
הארץ

אם עד לפני כשנה הביטוי "לרקוד כאילו זה 1999" קרא לנו לרקוד בהמונינו, כולם עם כולן, כאילו אין מחר — הרי ש–2020 הציעה משמעות חדשה לריקוד נוכח סוף העולם. בזמן שמסיבות ומופעי ריקוד הנם עדיין בגדר זיכרון רחוק, יזמה עיריית הבירה את "רוקדים את ירושלים", סדרת מופעי מחול שצולמו במתחמים שונים בבירה. כוריאוגרפים הוזמנו להוציא את נעלי הריקוד מהארון ולשאוב השראה מפנצ'רייה או מחנות ממתקים מקומית, לרקוד בין מדפי ירקות בסופר או מול סניף הבנק הקרוב, ולהפוך את המרחב השכונתי־מסחרי לזירה אמנותית — גם עבור אלה שרוקדים עמם תוך צפייה מהבית, מרחק שני צעדים מהספה.

מתוך עבודות הפרויקט, "רוקדים את ירושלים". מרחב דומם, ובתנועה

בין יצירות המחול, הזמינות כעת לצפייה באתר הבית ובפייסבוק של עיריית ירושלים, ניתן למנות את יצירתה של הכוראוגרפית הילה כהן שצולמה בשכונת פסגת זאב. כהן, היוצרת בירושלים בשמונה השנים האחרונות, שאבה בעבודתה מהשיר "אהיה כאיש שנח בצל אילן" של זאב ז'בוטינסקי, על שמו קרויה פסגת זאב, וביקשה להעביר בה מסר של מציאת שקט — דווקא במציאות העכשווית שדוממת במידה רבה, ואינה מספקת מנוחה.

עבודתה של יעל הרמתי, שצולמה במרכז שי עגנון שבשכונת גוננים, בנויה מתמונות קצרות בחיי היומיום, המעבירות קונפליקט: שמחה מול הססנות, יופי מול ביקורת עצמית, דיאלוג פורה בין אנשים מול הלבד. "היום אני בת 52 וכבר בגיל צעיר הבטחתי לעצמי למצוא את הריקוד המתאים לכל גיל ומצב של שינוי גופני, רגשי, או סתם שינויי חיים", סיפרה הרמתי על יצירתה.

רוקדים במרכז שי עגנוןצילום: הדר אלפסי
עבודתה של הילה כהן, שצולמה בפסגת זאב. ז'בוטינסקי נתן השראהצילום: הדר אלפסי
עבודתה של יעל הרמתי, שצולמה בשכונת גוננים. קונפליקטים בחיי היומיוםצילום: הדר אלפסי
עבודה של יעל הרמתי. הריקוד המתאים לכל גיל ומצב של שינויצילום: הדר אלפסי
רוקדים בחנות הממתקים בפסגת זאבצילום: הדר אלפסי
הסופר השכונתי כרחבת ריקודיםצילום: הדר אלפסי
צילום: הדר אלפסי

עוד בין הכוריאוגרפים שלקחו חלק בפרויקט נמנים יאנה מישל, לנה ריקנר ואמיר מי־טל, שביקש לעסוק ביצירתו בקשרים אישיים, ובחסרונם — סיטואציה קשה עמה התמודדו קשישים רבים במהלך חודשי הקורונה.

"הריקוד מתחיל בכניסה לבית האבות 'אחוזת בית הכרם', ועובר בין פינות הישיבה השונות שבמרכז המסחרי, כשבכל פינת ישיבה מצטרפים רקדנים נוספים", סיפר על עבודתו. "הדואט, שפתח את היצירה בבדידות, נהפך אט אט ליצירה רבת משתתפים. שאבתי השראה מהספר 'הזקן בן 100 שיצא מהחלון ונעלם' של יונס יונסון. הספר מתאר את מסעו של אלן קרלסון, אשר מחליט יום לפני חגיגות יום הולדתו ה-100 לצאת מבית האבות. במהלך 2008–2009 שירתתי במסגרת השירות הלאומי בפרויקט שנקרא 'והדרת פני זקן'. במסגרת הפרויקט היינו מבקרים קשישים בבתי אבות ומארחים להם חברה, עוזרים להם עם סידורים וכ"ו. במהלך הביקורים בבתי האבות פגשתי קשישים אשר הקושי הגדול ביותר עבורם היה הבדידות והיעדר הביקורים של בני המשפחה".

תגובות