בלט גטבורג: תענוג משולש

עם הרבה הומור, מודעות עצמית וטכניקה מרשימה הצליחו בלהקת הבלט של גטבורג להעמיד שלוש יצירות, המבוססות על ה"בולרו" של ראוול. ככה זה כשעובדים עם רקדנים אינטליגנטים

טל לוין, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל לוין, עכבר העיר

שלושה כוריאוגרפים, שלוש יצירות ומוריס ראוול אחד, אלה המרכיבים של בולרו3X , ערב שהעלתה אמש (שלישי) להקת הבלט של גטבורג במשכן לאמנויות הבמה. הבחירה להשתמש ב"בולרו" המפורסמת לכל שלושת הקטעים היא לכאורה מסוכנת, משום שחלק מהותי מהיצירה הוא החזרתיות של המשפט המוזיקלי. כיצד אפשר להעמיד שלושה קטעים בזה אחר זה מבלי לשעמם? איך משתמשים בחזרתיות המוכרת כדי ליצור משהו חדש? איזו כוריאוגרפיה תשבור או לפחות קצת תערער את המובן מאליו?

» בלט גטבורג - כל הפרטים ומועדי מופע» טל לוין גם אהבה את טאבולה ראסה / Lost Causeראש בקיר

את התשובה הראשונה והנפלאה נתן יוהן אינגר בעבודה "Walking Mad". על הבמה עמד קיר גדול ורחב, שזז קדימה ואחורה, ובהמשך התקפל לכמה חלקים, נפתח, נסגר וגם הושכב והוקם שוב ושוב. בעזרתו נוצרו בכל פעם חללים אחרים, שתחמו פנים וחוץ שונים, כשברקע המוזיקה מתגברת לאט לאט. אינגר סיפר שרצה להפקיע מהיצירה את הפרשנות הרומנטית שמוצמדת לה לעיתים. הוא עשה זאת, בין היתר, על ידי בחירה בשפה תנועתית פשוטה, צנועה כמעט, שעבדה כנגד הפומפוזיות התזמורתית. השילוב בין הדרמה הגדולה ובין ג'סטות יומיומיות, הקלילות בתנועת הרקדנים מול הכובד של הקיר יצרו קומפוזיציה מאוזנת, זורמת והרמונית. אינגר בחר בקווים קלאסים וארוכים אך בו זמנית היו ביצירה רעידות, טיקים וצעדים קטנים וחדים. קומפוזיציה מאוזנת, זורמת והרמונית. "בולרו 3X" (צילום: Ingmar Jernberg)יותר מכל "Walking Man" הזכירה לי את אנאפאזה של אוהד נהרין, שנוצרה כמעט 10 שנים לפניה. בשתי היצירות ניתן לראות את אותו שילוב בין סגנון קלאסי לסגנונות שכבר עסוקים בפירוקו. רקדניו של אינגר חבשו בשלב מסוים כובעי ליצן אדומים, גם הם תזכורת נעימה לאנאפזה. בעיקר מרענן היה לראות את היחס המשועשע של אינגר ליצירתו, שאין בו כדי לגרוע מאיכותה ומאיכות הביצוע. הסיום, שהיה דווקא החלק הנוגה יותר בעבודה, היה דואט שקט ומדויק, שביקש לשוב להתחלה, רק במבט מפוכח יותר.

לצחוק או לבכות?

אם העבודה של אינגר פנתה אל הצד המואר של ה"בולרו", קנת' קוורנסטרום ביקש לחקור את החלק האפל. "ORELOB", שהיא כמובן בולרו בכתיב מהופך, הראתה את ראוול המכני, האובססיבי והמנוכר, בעיבוד מתכתי משהו, כאשר התמה המקורית נשארה בו רק כהד. קיר מרובע ענק שעמד על הבמה הסתובב על צירו כמו מטוטלת או בוכנה ענקית. העבודה התחילה בסולו שנראה כמו מכוכב אחר, כשהרקדן לבוש בגד שחור צמוד ו-ווסט שעשוי ממעיין אקורדיוני בד גדולים. לרגע אחד נראה היה הווסט כמו חצאית טוטו שפורקה והורכבה יחד. ואכן, "ORELOB" חקרה גם את הצד האפל של הבלט הקלאסי, שתנועות מוכרות ממנו כאילו פורקו והורכבו מחדש על ידי רובוטים. אחרי הסולו הוצג דואט עדין, שהמחיש כיצד אפשר מצד אחד לשדר כוח, ומצד שני לשמור על תנועה רכה ומתמשכת. החלק האחרון, שמכונה בפי הכוריאוגרף "מִיש מָש" היה מלאכת מחשבת של קומפוזיציה, שבה בכל פעם יצרו הרקדנים שילוב חדש – בדואטים, טריו וסולואים. רקדני גטבורג הדגימו לא רק טכניקה מרשימה, אלא בעיקר אינטליגנציה רגשית.

טכניקה מרשימה ואינטיליגנציה רגשית. "בולרו 3X" (צילום: Ingmar Jernberg)

את הערב חתמה "Episode 17" של אלכסנדר אקמן. כ-20 רקדנים, לבושים במה שנראה כמו פארודיה על בגדים של נגני תזמורת, מבצעים שורה של פרגמנטים תנועתיים, בשילוב דיבור, קולות ומשחק. כאן גם מגיעה המודעות העצמית של הכוריאוגרף והרקדנים לכדי שיא, משום שהדמויות המטורללות על הבמה, עסוקות בחקר הנושא "בולרו". מפעם לפעם נשמע קטע מתוך היצירה המוזיקלית בעיבודים ובווליום שונים. הכוריאוגרפיה של אקמן לא סתם מלאה בהומור, אלא יש בה פאנצ'ים תנועתיים. לעיתים נדמה שהרצון לסחוט צחוק מהקהל קצת בא על חשבון היצירה, אך רוב הזמן מדובר במצג משעשע. אם רק היה מתווסף תרגום בעברית, יתכן שהקהל לא היה נשאר מנומנם כל כך. הקריינים השונים אמנם דיברו באנגלית, אך לא באופן שאפשר הבנה מהירה ופשוטה של הבדיחות.» בלט גטבורג - 30.5-2.6 במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, 149-299 שקלים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ