7734: כשהשואה הופכת לקלישאה

המופע החדש של יסמין ורדימון מציג דימויים פשטניים של השואה מבלי לתת ערך תנועתי נוסף שיעניין את הצופים

טל לוין, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל לוין, עכבר העיר

בראיון שהעניקה למוסף "גלריה" אמרה הכוריאוגרפית יסמין ורדימון: "אף פעם לא חשבתי שאצור עבודה שמתעסקת בשואה, זה תמיד נראה לי רחוק לגמרי, והנה זה הגיע איכשהו". ואכן נדמה שורדימון בחרה להתייחס לנושא השואה כמי שהגיעה אליו איכשהו, במקרה, בפעם הראשונה. המפגש הנאיבי לכאורה עם ייצוג השואה לא סיפק מבט מרענן או ביקורתי, אלא דווקא בנאלי ושחוק. ורדימון השתמשה כמעט בכל הסמלים וקלישאות הייצוג - מהמעיל של השומר הנאצי, דרך החייל השיכור, מסדרי הירי, קבר אחים ועוד - בדומה מאוד למופעים המקובלים שלהם בתרבות. אם היה מדובר במסמך היסטורי-תיעודי על השואה אפשר היה לקבל את הבחירה הזאת, אבל היות שמדובר במופע מחול נדרשה כאן שפה תנועתית מעניינת יותר.» יסמין ורדימון - 7734 - כל הפרטים ומועדי מופע» אמבכלל: הפשטות מנצחת

העבודה נפתחת כשרקדן בחליפה עומד בגבו לקהל, ומנצח על משטח ענק של בדים שהרקדנים מסתתרים ביניהם. במרכז שני רקדנים אחרים שמבצעים דואט אהבים סוער ופרובוקטיבי. המיטה הענקית הזאת הופכת ברגע אחד לאוסף עצום של סמרטוטים, שהרקדנים מתפלשים בהם ומזיזים אותם ממקום למקום. על הבמה מגדל שמירה ענק, שמרפרר גם הוא לדימויים מהשואה. המנצח מתגלגל בעזרת מעיל צבא שחור לשומר אכזר, שנוהג באלימות אכזרית כלפי האנשים המסמורטטים. ורדימון בונה לקסיקון של כאב ואלימות, לפיו הקורבן הוא תמיד גם תוקף בפוטנציה, התמים מכיל בתוכו את המושחת והטוב יכול להפוך לרוע בשבריר שנייה. שם העבודה - "7734" הוא בכיתוב אנגלי היפוך של אותיות המילה "hELL", כשהגיהנום הוא לא מרחב מחוץ לזמן ולחיים, אלא מתהווה ומקנן בתוכם.

גיהנום מקנן. יסמין ורדימון - 7734 (צילום: יח"צ)

ברור, ברור מדי

בדומה לקטעי המחול, גם הסצנות הכתובות לא הצליחו לייצר מסר מערער או ביקורתי מספק. למשל, הדיון על טיבה של האמנות ויחסה לחיים, נראה מאולץ ומשוחק מדי, ובעיקר - מבחינה פילוסופית - הציג טענות ורעיונות שהגיעו לשיח לפני יותר משני עשורים. כאמור, ורדימון כאילו הגיעה איכשהו לעיסוק בכאב, אלימות ובבנאליות של הרוע, אך לא ניצלה כראוי את השפה שברשותה כדי לעורר מחשבה נוספת במושאי הייצוג שלה. כזכור, ורדימון נדרשה על ידי חנה מוניץ, מנהלת האופרה הישראלית, להחליף את הפסקול במקומות בהם נבחרו קטעים של וגנר. במובן מסוים הייתה זאת כמעט ברכה בהסוואה, משום שהבחירה בווגנר היא כבר עוד קלישאה על הרעיון שכל תרבות - גבוהה ומצויינת ככל שתהיה - מכילה בתוכה אכזריות. בנוסף, כל סצנה כמעט ב"7734" התארכה הרבה מעבר לנדרש, וכללה חזרות אינסופיות על אותן פואנטות אסתטיות. גם אם הכוונה הייתה לייצר חוסר נוחות נוכח הכפייתיות הזאת, הרי שמדובר בכוונה לא מנומקת - שלא קיבלה הצדקות במהלך המופע.

אחת הסצנות הקשות יותר לצפייה הגיעה לקראת הסיום, כשנערה ספק שמחה, ספק שיכורה וחסרת אונים, נאנסה על ידי שני שומרים במעילים שחורים. האונס היה רק אחד מייצוגי האלימות הרבים בעבודה ובהם גזענות, התעללויות, רצח ומזוכיזם. הערבוב וההתכה של כל סוגי האלימות יחד אולי מנסה קשר בין השואה לבין סוגים אחרים של רוע אנושי, אך בפועל יוצר השטחה ועורך רדוקציה לכל אחד מהם. על פניו הייתה "7734" לעורר מחשבות בנוגע (למשל) ליחס הנורא שמקבלים הפליטים הסודנים בשבועות האחרונים, אך האמצעים בהם השתמשה הותירו אותה כעוד יצירת אומנות שעוסקת בשואה - ותו לא.הבנאליות של הבנאליות. מתוך 7734:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ