Lost Cause / טאבולה ראסה: תנועת מטוטלת בין היוצרים של בת שבע

בעוד "טבולה ראסה" של אוהד נהרין עוסקת בחיבור והצירוף כאמנות, שרון אייל וגיא בכר מתעניינים הרבה יותר בפירוק לגורמים ב"Lost Cause". צירוף העבודות מספק תמונה לא שגרתית ביחס למופעים אחרים של בת שבע

טל לוין, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל לוין, עכבר העיר

בתוכניה שחולקה בכניסה למופע של אנסמבל בת שבע נכתבו זו לצד זו שמות העבודות: מימין "טבולה ראסה" של אוהד נהרין, ומשמאל – "Lost Cause" של שרון אייל וגיא בכר. ההבדל בין שני האגפים לא ניכר רק בעובדה שהימני נכתב בעברית והשמאלי באנגלית, אלא שמתחת לראשון מישהו בחר לכתוב את שנת לידתה של היצירה – 1986. ההעמדה של עבודה מוקדמת, שנוצרה במקור לתיאטרון המחול של פיטסבורג, לצידה של עבודה חדשה שהוזמנה במיוחד עבור ההרכב הנוכחי, מספקת תמונה לא שגרתית ביחס למופעים אחרים של בת שבע. כמו תנועת המטוטלת שחוזרת שוב ושוב ב"טאבולה ראסה", גם הערב נע קדימה ואחורה בזמן, מחפש את האיזון הנכון בין שני היוצרים שמנווטים לפי שעה את הספינה של בת שבע.» Lost Cause / טאבולה ראסה - כל הפרטים ומועדי מופע» "העבודה של חופש" ו"Toxic Exotic": מרחב הזייתי עם רגליים על הקרקע» העבודה משחררת: 10 שאלות לשרון איילמי שבקיא בביוגרפיה של נהרין יודע שב-1986 הכוריאוגרף עדיין לא היה מנהלה האמנותי של הלהקה. כמה שנים קודם לכן הוא השלים מסלול שהתחיל בבית הספר של ג'וליארד והסתיים בלהקת המחול של מרת'ה גרהאם. עקבותיו של המחול המודרני האמריקאי מהם ינק בשנות ה-70 ניכרים היטב ב"טאבולה ראסה", שנוצרה בהשראת מוזיקה של ארוו פארט, בעלת אותה כותרת. החלק הראשון הוא קצבי וסוחף, והתנועות כוללות סיבובים תוך הרמות רגליים, ערבסקים קלאסיים וקפיצות גבוהות. הסגנון המודרני בולט לא רק בשפה התנועתית (שאפשר לראות בה רמזים ל'גאגא' שתבוא כמה שנים לאחר מכן), אלא גם בגישה האמנותית. זוהי עבודה שקושרת ומרכיבה יחד מוזיקה, תנועה וצבע – והכוריאוגרף מדומה בה לג'קסון פולוק שעומד מול הקנבס הלבן (טבולה ראסה – לוח חלק) ומקים עליו עולם שלם. אפשר לחשוב עליה גם כמו סימפוניה, שהפרק הראשון שלה כל כך גועש ורוגש, עד שצריך לעצור את הנשימה כדי לא להחמיץ בו אף פרט.צריך לעצור את הנשימה כדי לא להחמיץ אף רגע. "טאבולה ראסה" (צילום: גדי דגון)

אבל לא יהיה נכון לשפוט את "טבולה ראסה" רק ככוריאוגרפיה מוקדמת בתוך מכלול של יצירות. במילים אחרות, לא כדאי להסתפק בקטלוגה תחת סגנון מסוים. חלקה השני, גם אם שקט ומופשט בהרבה מהראשון, הופך את העלילה לנועזת ומערערת. הרקדנים מחפשים שיווי משקל, נעים באיטיות וכמעט בחשש, תרים אחרים נקודת אחיזה שתהיה נחמה-לרגע. הבחירה לסיים ככה את היצירה היא צנועה ולא מתחנפת, ומעלה את "טבולה ראסה" לדרגת מאסטרפיס של מחול מודרני. התלבושות שעיצבה מארי קז'יאווארה, זוגתו של נהרין שנפטרה מסרטן ב-2001, מעמידות את העבודה כצומת דרכים שבה מפגיש הכוריאוגרף את המודרני של גרהאם, עם אדמת הקיבוץ (נהרין הוא יליד מזרע) הגולמית והגסה, ועם איזו אש פנימית שתמשיך ותצית את דמיונו כדי לבנות יצירות מופת אחרות כגון קיר, "מבול" ואנאפזה בתחילת שנות ה-90.

"Lost Cause" של שרון אייל וגיא בכר היא כבר סיפור אחר לגמרי. למעשה, היא כבר אין-סיפור אחר לגמרי. בעוד "טבולה ראסה" עוסקת בחיבור והצירוף כאמנות, אייל ובכר מתעניינים הרבה יותר בפירוק לגורמים. התשוקה הזאת מתבטאת באינספור ג'סטות קטנות שמחלקות תנועה אחת למקטעים מיקרוסקופים כמעט, במוזיקה של אורי ליכטיק ששוברת וחותרת תחת מקצבים סטנדרטיים ובתלבושות בצבעי גוף, שמבקשות לחשוף מחד ולמחוק את הגוף הקונקרטי מאידך. במידה רבה מזכירה העבודה את אלה האחרונות של אייל – ובהן Bill והעבודה של חופש. תשומת הלב לעיצוב התנועה מוותר מראש על מה שמכונה "מסר", או "עלילה", ומשחק עם שלל נרטיבים ודמויות, התחלות וסופים, מוסכמות (למשל שימוש בתנועות מוכרות מבלט קלאסי) וחוקים-שבורים. אייל ובכר נהנים לשחק בעולם של צבעים. "Lost Cause" (צילום: גדי דגון)רקדני האנסמבל נראו ברגע אחד כרובוטים, אנדרואידים זהים בתנועותיהם ואופיים, ורגע אחר כאינדיבידואלים שאין ביניהם קשר או תחושה של שייכות. אייל ובכר, כך נדמה, חוקרים את האפשרויות שנותרות בין שני הקצוות הללו – בין המחיקה הטוטאלית של האני, לבין ההיבדלות המוחלטת שלו מהקבוצה. ספק אם "Lost Cause" מבקשת להגיע להכרעה בין שתי האפשרויות האלה. אדרבא, אייל ובכר נראים כמי שנהנים לשחק ולהשתעשע בעולם של צבעים וצורות שהמרחב הזה מספק. שני היוצרים גם הבינו היטב את יכולותיהם של הרקדנים, והצליחו להפיק מהנבחרת הצעירה ביצוע מרשים טכנית ובוגר מבחינה ריגשית.

תהיה זאת טעות לחשוב על הערב כסגירתה של תקופה אחת ופתיחת של אחרת. כלומר, למרות הפער הכרונולוגי בין שתי העבודות, איגודן יחד לא מאיר את האחת כמיושנת ואת השנייה כחדשנית. במקום זאת, הצירוף מנכיח את אפשרות קיומן זו לצד זו, כמו הדיוניסי והאפוליני. מאבק היצרים שמתאר ניטשה באמצעות שני הכוחות האלה נראה אולי כמאיים, אך הוא לפני הכל ובסוף היום מאבק של אהבה ויצירה.

Lost Cause / טאבולה ראסה - כל הפרטים ומועדי מופע

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ