פורו: להקת בת שבע מצביעה ברגליים

במופע מסתורי, צנוע ורגיש נפגש אוהד נהרין עם אמנית וידאו-ארט יפנית. התוצאה מגלה בעיקר סימני שאלה

טל לוין, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל לוין, עכבר העיר

אחת התנועות האהובות ביותר על אוהד נהרין היא הצבעה. האצבע מתוחה למעלה, שאר האצבעות אסופות יחד, והעיניים של הצופה נודדות למקום אליו היד מכוונת. כמעט בכל אחת מהעבודות שלו הרקדנים מצביעים כחלק מרצף תנועות כזה או אחר. אפשר לפרש את ההצבעה הזו כסימון של הדרך הנכונה, כאצבע מורה, שמאחוריה יש ידע והנחייה לגבי האמת. אבל אצל נהרין, גם כשההצבעה אסרטיבית וחדה, אין בה שום דבר מקובע. אדרבא, זוהי הצבעה שמחפשת כל הזמן אפשרויות, פותחת ולא סוגרת, מציעה ולא מחליטה. שתי האפשרויות שמכילה בתוכה תנועת ההצבעה יוצרות ניגוד, שלא פעם יש לו אפקט קומי. ב"פורו", עבודה שמועלית עכשיו מחדש באולם ורדה בסוזן דלל, יש הרבה הצבעות, ולא מעט רגעים קומיים.

פורו - כל הפרטים ומועדי מופע"פורו" היא יצירה משותפת לנהרין ולאמנית היפנית טביאמו. היא הועלתה לראשונה בנמל תל אביב, מיקום שכמעט נכפה על הלהקה בשעתו, וכפי הנראה שיבש משהו מהאיזון העדין של העבודה. כעת, בביתם בסטודיו ורדה, "פורו" נגלית מחדש כמופע אינטימי, חקרני ומיוחד, שמשלב מחול, מוזיקה ו-וידאו ארט. הבמה הקטנה בנויה כמעין טרפז, כשהצלע הרביעית שלו פתוחה לקהל. על שלוש האחרות מוקרנים דימויים שיצרה טביאמו - ספק סיפור ספק הזיה על בית מרחץ יפני -  שדמויות שונות מגיעות אליו ויוצאות ממנו. על הבמה שני רקדנים שמבצעים לאורך הערב (45 דקות) כמעט את אותן התנועות. הם מתחילים במרכז, ובמהרה עוברים לעמוד בקודקודי הטרפז, קרוב לקהל, כשכל אחד רוקד על במה קטנה. לאחר 45 דקות מתחלפים הרקדנים ומתחילים לבצע את אותה כוריאוגרפיה בדיוק. הרעיון הוא לאפשר לצופים להיכנס ולצאת מהמופע כרצונם, או להישאר לכל שלושת הקטעים כדי לראות ולהרגיש את ההבדלים בביצועים.

ספק סיפור ספק הזיה. "פורו" (צילום: גדי דגון)

הדואט של הרקדנים מהדהד את זה של נהרין – הכוריאוגרף, ושל טביאמו האמנית. בשונה מהרקדנים שנעים יחד כמעט כל הזמן, הדואט של שני האמנים הוא מורכב ומסתורי יותר. בתחילה התנועה היא חלק בלתי נפרד מהדימויים שמביא הוידאו, אך בהמשך היא פותחת סיפור ושפה שונים, כמעט זרים למה שמוקרן על הקירות. נהרין נתן לרקדניו תנועות שמזכירות שפת סימנים, לצד קטעי אלתור חופשי וליפסינג לחלק מהשירים. הפער בין הוידאו-ארט לכוריאוגרפיה הוא לא כזה שמאפשר להבין טוב יותר את שני הקצוות, אלא מחזק את תחושת ההזיה והפנטזיה ששוררת במרחב היצירה.

נדמה שיותר מכל "פורו" היא היא תנועת ההצבעה הנהרנית. זוהי עבודה שמחפשת הרבה יותר ממה שהיא מוצאת, שמתנסה ובודקת הרבה יותר ממכריעה. במובן הזה אפשר לראות בצורך של נהרין להעלות אותה שוב כתחילתו של מחקר תנועתי חדש, קסום ומלא דמיון.

"פורו":

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ