להקת צ'ו: כשקוריאה ומנהטן נפגשים

מתברר שוויכוחים הם דבר טוב לאמנות - כך לפי להקת המחול העכשווית של קוריאה, שהציגה את יצירתה בסוזן דלל

טל לוין, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל לוין, עכבר העיר

על במה נקייה, שמדומה לזירת איגרוף, ניצבים שבעה רקדנים ושתי רקדניות, לבושים בחליפות עסקים כסופות. לרגע אחד נראה הפריים הזה כאילו הוא לקוח מיום שגרתי באחת מבורסות המזרח הרחוק. הרקדנים נאבקים זה בזה, מחליפים מקומות, נלחמים על המרחב כאילו הם נלחמים על מניות או רכוש. המוזיקה הדרמטית משווה לכל המחזה תחושה של אירוע ספורטיבי רב משתתפים. אנחנו, הקהל היושב באולם, מתבקש להיכנס למתח וליהנות. הוויכוח - להקת צ'ו - כל הפרטים"הוויכוח", לדברי יוצריו, היא עבודה שעוסקת באותם מאבקים שהפכו אט אט לסיבת קיומנו. כאשר האחר ניצב מולי הוא מביא עמו השקפת עולם אחרת, דעות שונות ויצירה שאינה דומה לשלי. אני מצידי רוצה להכריע את המרחב לפי דעותיי, ולכן חייבת להתוכח ללא הרף עם האחרים. צר לי שבסוזן דלל בחרו שלא לתרגם את כל ההסבר שנתן הכוריאוגרף ליצירתו, כפי שהוא מופיע בגרסה האנגלית של התוכנייה. בהסבר הלועזי אפשר להתחיל לראות את הוויכוח לא רק כתוצר שלילי של חברה מפולגת אלא כזירה ליצירה. במילים אחרות, אם יש לנו רק ויכוחים או אם ויכוחים היא הדרך שלנו להתקיים, מדוע שלא ננצל זאת כדי לעשות דברים טובים?ויכוח הוא גם יצירה. רקדני להקת המחול העכשווית (צילום: bong ju park)

רקדני להקת צ'ו, בעיקר הגברים, הם גמישים, אלגנטיים ומלאי כוח. תנועתם על הבמה הזכירה לא פעם ספורטאים שעוסקים באמנות לחימה. השפה התנועתית, שאף שילבה אלמנטים מאמנויות לחימה ופולקלור, רק חיזקה את הרושם הזה. במובן הזה "הוויכוח" היא עבודה פשוטה לפרשנות, כמעט ליטראלית מדי. למרות העיסוק בחומרי בערה חברתיים, היא לא גורמה לי לזוז בכיסא באי נוחות. ועוד בעניין השפה התנועתית - לאורך כל המופע השתמש הכוריאוגרף צ'ו סאנג-צול בג'סטות שהזכירו לי יצירות ישראליות משנות ה-90. במידה מסוימת אפשר היה לצפות לחדשנות, אבל היות שמדובר בעולם תנועתי עשיר, הבחירה האמנותית הזו לא באמת גרעה מהעבודה. זירה אמנותית. הוויכוח:

עקב אכילס של המופע היה כפול - ראשית התלבושות. רגע אחרי שפשטו את חליפות העסקים, עברו הרקדנים לחליפות אפורות, שכללו מכנסי דייגים רחבים, חולצה ירוקה דקה ועליה ז'קט אפור מבד. הצבע, יחד עם גזרות המכנסיים והז'קט, יצרו תחושה של רישול, למרות שהמבצעים עצמם היו רחוקים מלהיות מרושלים. גם בחירת הצבע לאורך המופע כולו קצת החלישה את הדרמה שהתחוללה על הבמה. מצד שני, המוזיקה, שכאמור הזכירה אירועי ספורט או לחילופין סרטי סמוראים, היתה גדושה בפאתוס עודף. חברי להקת "צ'ו" ביקשו לסמל את הוויכוח על התרבות באמצעות ויכוח בין היוצרים - הכוריאוגרף, המוזיקאי, המעצב, הסופר והתאורן. ייתכן שאין מנצחים בוויכוחים שכאלה, משום שהדבר הכי חשוב הוא שנמשיך להתווכח.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ