אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אמבכלל": הפשטות מנצחת

החלוקה של המופע החדש של רמי באר לשני חלקים מפורשים, הראשון אפל ומתכתי והשני רך ומלא חמלה מעבירה את הנקודה אבל לא לוקחת אותה רחוק מדי

תגובות

משהו טוב עובר על רמי באר. משהו רגוע ושקט. משהו שגרם לו לנקות מעליו את כל מתקני הענק והכדורים הפורחים שנוחתים על הבמה ברוב עבודותיו. משהו שגרם לו ליצור את "אמבכלל", מופע שכולו מחול, שכולו אהבה לריקוד. אמש (שני) הוא הוצג לראשונה בערב הגאלה השנתי של הלהקה. בדיוק בשנה שעברה, באותה סיטואציה ממש, הוצגה הפתיחה של בין קודש לחול, בה זזה הרקדנית רננה רנדי מתחת לשעון חול ענקי, שזולף בעדינות וללא הפסקה. הפעם, הסולו הפותח את העבודה היה מזוקק בהרבה - רקדנית, במה, ופנס בודד שניצב מאחור.אמבכלל - מועדי מופעדורש מהרקדנים את המקסימום: שיחה עם רמי בארבתוכנייה שחולקה בחר באר לכתוב שני קטעים קצרים, המשמשים כמוטו של העבודה. הראשון והמפורש יותר מתאר את אמבכלל כ"אירוע בימתי הנע באופן מעגלי מפיגורטיבי למופשט, ממבנה סגור לצורה פתוחה. מרחב פיזי תנועתי, שמהותו שרשרת אירועים של יחסים פנימיים משתנים". התנועה שבאר מבקש לסמן מורגשת גם בקטע השני, ציטוט מתוך "הלא יאמן פשוט ישנו" של ישראל אלירז. תמציתו היא ההבנה כי החיבור למהות (ל"ישנו") אפשרי דווקא במקום שבו אין מילים, שבו השפה חומקת ומתפוררת, ושיחד עם זאת, רק באמצעות המילים נוכל להתחיל ולחפש את דרכנו אל אותו "ישנו".לא חייבים לסבול אצל רמי באר קשה לומר שאת התובנה הפילוסופית הזאת באר מדגים בבירור בעבודה. מה שכן אפשר להגיד הוא שבליבה, "אמבכלל" היא יצירה שמתלבטת כיצד נכון להשתמש במילים - במקרה הזה מילים של תנועה ואמנות. השפה התנועתית העשירה והגדושה בונה עולם שלם של מושגים ומשפטים-של-ריקוד. זוהי שפה זורמת, אינטנסיבית ומלאה בעוצמה. אין בה חידושים או הפתעות. למעשה היא הזכירה לי יותר מכל את "זיכרון דברים", עבודה שבאר יצר ב-1994. הוא נשאר נאמן ליסודות הבלט הקלאסי - שג'סטות מתוכו מופיעות במופגן לאורך כל היצירה. הרקדנים זזים במהירות, ונראים כמי שגופם נסחף ומתמסר לגמרי לתנועה. זוהי אגב הפעם הראשונה בה נדמה היה לי שהרקדנים של רמי באר נהנים ממה שהם עושים. נשף ריקודים עשוי מתכת. "אמבכלל" (צילום: אורי נבו)אמבכלל מחולקת לשניים - בתחילה לבושים הרקדנים בשחור (הנשים בשמלות קצרות והגברים בחצאיות ארוכות), בתוך מרחב אפל. התאורה מחלקת את הבמה לחושך ולאור, ומסמנת את הגבול בין הנסתר והגלוי. המוזיקה נשמעת בחלקה כמו פעימות לב, דופק של אדם שעומד רגע לפני סערה גדולה בחייו. בין הצלילים משתלבים צעקות וקולות הרחוב. שיאו של החלק הזה הוא בריקוד משותף לצלילי ואלס מתכתי. הקומפוזיציה מייצרת תחושה של נשף ריקודים מכושף וקודר, שאי אפשר להפסיק לזוז בו. קצת חמלה לא תביא אתכם רחוק החלק השני הוא רומנטי יותר, בו עוברים הרקדנים לתלבושות פרחוניות. הוא מורכב ברובו מדואטים, שגם בהם מהדהדת התנועה בין רכות וחמלה מצד אחד, לאלימות ומאבק מצד שני. התאורה גם היא מתרככת, ושוטפת את הבמה בכל פעם בצבע אחר. באר מראה כיצד הוא יכול לדלג מעולם סימנים אחד לשני, ועדיין לשמור על חוטים עדינים שמקשרים בין שתי השפות שלו. אף על פי כן, אחרי השיא של החלק הראשון, ישנה נפילת מתח משמעותית, שהיצירה לא מצליחה להשתקם ממנה לגמרי. החלק השני מרגיש כבד ומשתרך יותר, והמופע שב לקצב נכון רק לקראת הסיום.רך אבל כבד. "אמבכלל" (צילום: אורי נבו)רמי באר מאוד אוהב מחול. הוא גם מאוד אוהב לרקוח יצירות יפות. האהבה הזו הייתה בולטת ומרשימה ב"אמבכלל", אבל יש בה גם צד מעט מסוכן. הסכנה אורבת היכן שבאר לא מעיז לגרום לקהל להרגיש חוסר נחת, בלבול או הזרה. היכן שהוא לא מעז להפר את היופי בהומור או באכזריות להבדיל. וכשמפחדים ללכת עד הסוף, נשארים רק עם היפה והנעים, אבל לא עם המרעיד והמפעים.אמבכלל - להקת המחול הקיבוצית

כתבות שאולי פספסתם

*#